• Ronnie Dunetz

היום לפני ארבעים שנה עליתי לארץ

עליתי לארץ בגיל 21 , היום לפני 40 שנה מאותה ארץ שישראלים כה אוהבים להגר אליה- ארצות הברית. לא נמניתי על שום "גל עליה", לא חוויתי מעולם אנטישמיות גלויה, לא ברחתי משום מצוקה, חשתי שהעולם פתוח בפני לעשות כמעט כל דבר שרציתי. ואני רציתי לעלות לישראל.

חברי היו עסוקים בקריירה שלה: אחד מנסה להיות רופא, השני עורך-דין, השלישי רב קונסרבטיבי, ואני? לא היה לי מקצוע באמת חוץ מ "אני עושה עלייה". נמניתי על אותם היהודים שלא הגיעו לכאן בגלל קדושת הארץ, לא היתה כיפה לראשי, לא חיפשתי התנחלות, הייתי מאותם היהודים שמספרם היה כבר אז במיעוט: אותם "ציונים" שהאמינו שבישראל יש מדינה שמנסה להיות "אחרת"- מוסרית יותר, שוויונית יותר, מאוחדת יותר- "אור לגויים". דמיינתי שאני עוזב את "סיר הבשר" לטובת משהו יפה, חלומי, חדש ומתחדש. ספגתי את כל הסיפורים המרגשים והאידיאליסטים בבית, בבית-ספר, במחנות הקיץ ובביקורים בישראל ועכשיו הגיע הזמן לממש, להגשים.


כך כשהגעתי ל"צמיתות" לישראל ושאלו אותי פעם אחר פעם את השאלה- במיוחד במשך שרותי הצבאי: "תגיד למה באת לכאן? ואתה עוד מניו-יורק- אני מת על ניו-יורק!", לא ידעתי את נפשי מרוב אכזבה. חשבתי:" איך הם לא מבינים את העניין? דווקא להם צריכים להסביר למה מגיעים לכאן?"


האכזבות הצטברו לי זו אחר זאת. עבדתי קשה להעלות פרופיל על מנת לשרת שרות משמעותי בצה"ל- מה לעשות שבתוך 24 שעות הפרופיל ירד ואיתו ירדה המוטיבציה עד הרצפה. השרות בצה"ל הלך מלהיות היהלום שבכתר שלקראתו עמלתי וחתרתי, לחוויה משפילה מרוב "כלומניקיות". מה עוד נפגשתי עם המציאות הישראלית שהיתה רחוקה מאוד מכל הסיפורים והפנטזיות שדברו עליהם בילדותי. מלחמת לבנון הראשונה הציפה צדדים אפלים בעיני בתוך המציאות כאן, מציאות שלא כך-כך ידעתי להכיר, לא כל-כך רציתי להכיר. התנפץ לי החלום. לא אור לגויים מצאתי אלא משהו הרבה יותר כמו בור ליהודים...


לפי מילות השיר והקול של אריק איינשטיין- " אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר- יכול להיות שזה נגמר." במשך 7 שנים לאחר מכן הייתי בארץ רק 7 חודשים.


כשאני מתבונן בעצמי אחורה ב 40 שנה, וחושב על הילד הזה שקראו לו אז וגם היום "רוני דוניץ", אני לא יכול להימנע מלשאול את עצמי את השאלה: אילו אז הרגשתי מה שאני מרגיש היום, האם הייתי עולה לארץ?


ומייד התשובה מגיעה: לא. לא הייתי מגיע לפה, אני משוכנע שלא. לא היה לי מה לחפש כאן. זה לא אותו העמק וגם לא אותו הבית. גם אז זה לא היה, ב 1980, 7 שנים מלאות מאותו יום הכיפורים הארור והנורא. גם אז זה לא היה אבל אני הייתי ב"טריפ הציוני שלי" ולא רציתי לפקוח עיניים וליישר מבט.


אבל מצד שני...


זהו, תמיד יש צד שני, וצד שלישי וצד רביעי.


אז מצד שני, מה כבר אמרתי בזה? להיות "חכם בדיעבד" זה קל, כולנו חכמים גאונים בדיעבד. פעם מאוד כעסתי על הילד הזה בן 21, הילד האידיאליסט, המסונוור והנאיבי. איזה מקצוע זה בדיוק "אני עושה עלייה"? באמת ...היום אני יכול לראות את התמימות שבו, את הרגש שבו עם חמלה והרבה אמפטיה. להגיד שהוא בחר נכון שהגיע לכאן? זה אני לא יכול להגיד, אבל אתם יודעים מה? הייתי הרבה שם בחוץ, מעבר לים ולהרים, ימה וקדמה צפונה ונגבה, ולא בדיוק ראיתי יותר מדי "אור" גם אצל ה"גויים".


הדשא הזה של השכן, שמענו עליו המון. מי אומר שהוא לא פנטזיה מאותו זן, רק אחר?

לא פעם ולא פעמים במרוצת השנים דמיינתי לעצמי, איך היו חיי לו לא הייתי "עושה עלייה"? איפה הייתי חי, עם מי, עושה מה, למען איזו מטרה בדיוק?


הדבר שהכי מפתיע אותי היום, הרבה יותר מבעבר, (אולי זה גם סימן של "מעברי הפאזה של הגיל"), שאני מתחיל לחשוב שזה באמת לא משנה כל הדבר הזה שחשבתי שהוא באמת "מאוד משנה". כי בסופו של דבר האדם מוצא את עצמו בגדר "מכל מלמדי השכלתי" וגם מכל חוויותיי החכמתי.


ומצד שלישי...אני רואה סתירות בתוך תוכי שפעם הייתי קם לתקנן, היום אני פשוט מתבונן ותוהה איך הן חיות בשלום בתוכי.


איך למשל אני יכול להגיד את מה שאמרתי אבל עדיין לכאוב כשאני שומע על עוד משפחה של "טובי אנשינו" שהלכו לרילוקיישן וכבר לא חזרו. כמה כואב לי על מיליון הישראלים שהעתיקו את חייהם לחו"ל ושאת חכמתם וכישרונותיהם איבדנו כאן.


איך בכל יום כיפור, יום השואה, יום הזיכרון אני רוצה להיות כאן, רק כאן, ולא יודע בדיוק להסביר למה זה כה חזק אצלי.


איך אני מרגיש גאווה וסיפוק מילדי שגדלו כאן, הלכו למכינות, עשו שרות קרבי וקצונה, תרמו למדינה הזאת בדרך שאני לא הצלחתי לעשות.


היום שהורי קבורים כאן בתוך אדמת ארץ ישראל, משהו מרגיש לי טוב שהם כאן ולא באחד המקומות שבהם נדדה משפחתנו במשך יותר משני עשורים בארה"ב.


תמיד נמנעתי מלהתחכך עם המטיילים הישראלים המסתובבים בהמונים בחו"ל בעולם ללא קרונה, הם לא מעניינים אותי. אבל אם תהיה צרה, סכנה ומצב חרום, את מי אני אחפש שם, וארגיש שיש לסמוך עליהם לפני כולם, אם לא אותם הישראלים שכה נמנעתי מהם?


היום, יותר מכל זמן בעבר, אני מרגיש עד כמה זאת מדינה שאוכלת את יושביה, ויושביה אוכלים אחד את השני- לא הארץ אשמה, היא היתה ותמשיך להיות כאן לעולם. איזו חברה ואיזה חיים יהיו לנו כאן זה כבר ממש לא ברור לי.


היום 40 שנים אחרי, לא יכול להגיד שבחרתי אז נכון, אך דבר אחד אני כן יודע להגיד: מה שחשוב הוא לעשות את המיטב ואת ה"אמיתי" עם מה שיש לך, ללכת עם מי שאתה בפנים, כי משם האדם צומח. תורות כאלה ואחרות, אידיאלים, מקצועות ואמונות יכולים להשתנות וגם לחיות יחדיו, אפילו אם הם כביכול סותרים אחד את השני.



אילו יכולתי להגיד לבחור הזה בן 21 כמה מהדברים האלה אני יודע שהוא לא היה ממש שם עלי. אולי הדבר היחיד שיכולתי לתת לו זה איזה חיבוק, אולי בעיטה בישבן, אבל לא הרבה מעבר. אולי הייתי מפציר בו שיתקשר יותר הביתה להורים, כי למרות שלא תמיד נראה שהם מבינים עניין הם מבינים הרבה יותר ממה שהוא חושב. ועוד משהו- הם מאוד אוהבים אותו. אם כבר דיברנו על מה שבאמת חשוב...

5 views
חץ תחתון.png

Contact

E-mail: rjd361959@gmail.com
| Phone: 972-54-6652818 | Office: Kadima-Zoran, Israel

Site map

Home   |  About  |  Offerings  |  Community  |  Blog  |  Book  |  Global  |  Media  |  Contact

Website rights and content:  |  Website Design: Elah Studio  |  Editing tab: Michal