top of page

השירות שלי בצה"ל: כגודל הציפיות, הן גודל האכזבות

היום לפני 42 שנים התגייסתי לצה"ל. יום מתאים לשתף באחת החוויות ה...המה?... רציתי להגיד "משמעותיות", אבל האמת היא שמה שהיה משמעותי שם זה "חוסר המשמעות" שאני הרגשתי. למעשה הייתי קורה לזה "הזוי". על זה ברצוני לכתוב- ובעברית.


אתם זוכרים את הדבר הזה שאומרים לך שאתה צעיר ש"חייבים לנצל את הזמן הזה" כי "הוא הכי מהנה, הכי חופשי, הכי חוויתי, הכי משמעותי", כי "אחר-כך יהיה ממש אחרת"...? למשל אמרו את זה על הקייטנות של הקיץ, חווית התיכון, הצבא, חיי הסטודנט, וכו', וכו'. מה שני למדתי שכמעט כל מה שסיפרו לי יצא- רק הפוך. מה שהיה אמור להיות "כיף"- היה סבל, מה שהיה צריך להיות "משמעותי" היה חסר-ערך בעיני. מה שבלט בשירות הצבאי שלי הוא בדיוק זה: כגודל הציפיות היו גודל האכזבות.




טרום צבא: ילד אמריקאי- ישראלי, או ישראלי- אמריקאי שחי לו באידיאלים של עידן העבר


נולדתי וגדלתי במשפחה מהסוג- שאז היה נדיר יותר ועם השנים הלך והתרבה- משפחה שחיה לה בארה"ב עם התחושה שה "בית האמיתי" הוא בעצם בישראל .הנוכחות שלנו בארה"ב תמיד נראתה לנו "טעות זמנית", שיום אחד תתוקן. אמי היתה דור 9 בארץ ישראל, חיילת בהגנה ולימים מזכירה במשרד ראש הממשלה תחת דוד בן-גוריון ומשה שרת. אבי היה שורד שואה, בוגר בית-ספר "תרבות", פרטיזן, שכל כולו היה מכוון ציונות וישראל. רק שלא הגיע לכאן לישראל אחרי השואה. שם במחנות העקורים בגרמניה, לאחר שמשפחתו, עיירתו ועברו הושמדו בשואה. אחותו, שהיתה בת המשפחה היחידה שנשארה בחיים, אמרה לו בשפה מאוד ברורה: "אני לא נוסעת לעוד מלחמה". אבי סיפר לנו שכבר קנה לו מכנסיים קצרים ואופניים לקראת יציאתו למדינת ישראל החדשה. מסתבר שיש דברים חשובים אבל יש גם דברים חשובים יותר. לא יודע מה הוא עשה עם האופניים והמכנסיים הקצרים אבל הוא הפליג לניו- יורק. ב1954 בביקורו ראשון בישראל, פגש ונשא לאישה את אמא שלי ואז גם היא הפליגה לארה"ב (כעבור 9 חודשים). עד שב- 1978, לאחר מספר סיבובים בארה"ב הם עלו לארץ עם אחי הקטן. לאחר שנה הגיע אחי הגדול. אני הייתי בסוף- ולמה?









שאלת ה"למה" היא שאלה מצוינת. יש לי תשובה אבל היא נראית לי הזויה, בנקודת ראייה של ההווה. הייתי באמצע לימודי תואר בחקלאות בצד השני של ארה"ב- באריזונה- ששם הגעתי במיוחד ללמוד חקלאות באזורים מדבריים. נשמע מאוד הגיוני רק...שזה היה רעיון כל-כך מנותק ממה שאני הייתי, וזה גיליתי די מהר. לא התענינתי בחקלאות, לא היו לי שום כישורים וניסיון של ממש, רק רעיונות "אידיאליסטיים" של נער שלא מחובר לעצמו ולאופיו, שיודע יופי לשכנע אחרים ואת עצמו שהוא כן כזה. בסופו של דבר עם כל הדיבור היפה על א.ד. גורדון, על "שלילת הגלות"- איכשהו שרדתי את הלימודים והצלחתי לקבל את התואר בלי ללמוד שום דבר ממשי על חקלאות.


מה שהעסיק אותי היה העלייה לארץ בגיל 21, להתגייס לצבא, להגיע "הכי רחוק שאוכל להגיע", להתנדב לסיירות, מה שלא יהיה, להיות הכי קרבי שאוכל. הרי אמרתי "שלילת הגלות", נכון? בשבילי להיות "שולל גלות", משמעו היה לא להיות רופא, לא להיות עורך-דין, לא להיות איש עסקים, וכדומה. חלמתי על צה"ל, הכנתי את גופי ואת נפשי, אמרו לי שהשרות הצבאי יהיה ה"קליטה הטובה ביותר בישראל"- כך אוכל להיות "ישראלי ממש"- לא רק לדבר עברית (שלרוב כבר דיברתי), אלא להסיר לגמרי את ה"ריש האמריקאי" (שלא ממש קרה בחיים לגמרי), ולהמיר את כל ה"גינונים האמריקאים" לאלה של תושבי הארץ "האמיתיים"- הצברים.


אז המציאות החלה לדבר


לא עבר זמן רב אחרי עלייתי ארצה עד שהסיפור שסיפרתי לעצמי התחיל להתפרק. חשבתי שידעתי עברית עד שהגעתי למערכת הצבאית ושם למדתי כל מיני מילים חדשות. למשל, "פרופיל". ששאלו אותי בלשכת הגיוס סיפרתי להם שיש לי אסטמה קלה מילדות שלא ממש משפיעה עלי. קבלתי חיוך ופרופיל של 65- שנראה לי אחלה עד שקרובי משפחה אמרו לי:" לא תוכל להיות קרבי- אתה כושר לקוי". כושר מה? לקוי? אני? לא, לא לא, לא, הם לא מבינים...אני לא עליתי לארץ להיות "לקוי"- קדימה, אני מתחיל לרוץ בהרים, לשחות בבריכה ואתעקש להיבחן מחדש. וכך היה: הגעתי ללשכת הגיוס בירושלים (שאז לפחות היה במרכז ה"אי-גיוס הלאומי" באזור גאולה בירושלים החרדית), התעקשתי שיבדקו את הריאות. בדקו והתרשמו: הפרופיל שלי "גויר" ל 82. נו, טייס אני לא אהיה אבל לפחות אוכל "לתרום מעצמי" חשבתי. לא יודע איך זה היום בעידן ה "8200 לעם"- שנדמה לי שכל בית שני בישראל (אם לא יותר) מעודד את בניו לחשוב רחוק על ה"שרות הצבאי כמקפצה להיי-טק"- אבל המסר הזה לא הגיע לאוזני אז, זה בטוח. דאגתי ששום אזכור של אסטמה לא יירשם באף מסמך רפואי והתכוננתי ליום הגיוס המיוחל, 5.2.1981.


מי שקובע את הגורל שלנו כנראה לא היה בראש אחד איתי, כי שבועיים לפני הגיוס חטפתי שפעת, שגררה את האסטמה ואושפזתי בהדסה. והנה ב 5.2.81, ביום חורפי וגשום במיוחד, אני מגיע לבקו"מ ונשאב לתוך מכונת החיול. אף אחד לא מסתכל עלי, אף אחד לא מדבר איתי, אף אחד לא שם לב בחדרים מלאי העישון עם החלונות הסגורים- שאני מצפצף כמו תזמורת מהריאות. קדימה: אני באוטובוס למחנה "בזק" בשומרון- חייל גולני. גולני שלי.


זאת אומרת ל 24 שעות. עד שרופא היחידה מעביר את כל החיילים החדשים (הידועים כ"בשר טרי" באותם זמנים), בדיקות עם חזה חשוף. הרופא מסתכל עלי ואומר: "תגיד איך הגעת לכאן?" אז מה אני צריך לעשות, לספר לו את כל הסיפור? אני בשוק, לא תופס שכל זה קורה לי. למחרת הבוקר הייתי שוב באוטובוס חזרה לבקו"מ- מקום אפרורי, מלחיץ, ללא אופי וזהות. עבודות רס"ר לכמה ימים עד שאני מקבל מעטפה וכתוב עליה: "בה"ד 6, תחזוקה". אבל קודם- כל צריך טירונות, "כלל-צה"לית"- משוחרר לשבת, ביום ראשון להתייצב לטירונות.


הבנתי שהעברית שלי הספיקה עד כאן. אני לא יודע מה זה בה"ד 6, ובטח לא מכיר את המילה הזאת "תחזוקה", מה אני אמור לתחזק בדיוק? הגעתי הבית מדוכדך ביותר וחיפשתי דרך לצאת מהסחרור של האירועים ש עליהם לא היתה לי שום השפעה. נזכרתי שיש לי אולי קלף: הדודה שלי, שולה אשכנזי, שעבדה הרבה שנים במשלחת הנשק בארה"ב והיתה מקורבת לשר הביטחון, היא בטח תוכל לעצור את ההידרדרות של החלום שלי ולמצוא לי פתח מילוט. התקשרנו אליה בארה"ב והיא אמרה לי בקול בביטחון מלא:" אל תדאג רוני, אני אדבר עם השר ואבקש שיעביר אותך למודיעין. אדם שמדבר אנגלית כשפת-אם, אקדמאי, עם "קבא גבוה" ומוטיבציה גבוהה, לא ירצו לוותר עליך. תהיה סבלני, אל תעשה שטויות. הם כבר ישלפו אותך משם." עוד מילה למדתי- "לשלוף". כן, אני רוצה שישלפו אותי, זה נשמע מעולה.


וולקום- ברוכים הבאים לישראל האחרת


עם מצב רוח קצת יותר טוב (לפחות שמחתי לעשות משהו) הגעתי ליום הראשון של הטירונות, מוכן להיות הכי טוב שאוכל ולחכות ל"שליפה מלמעלה". מה שגילית בטירונות היה סיוט בכל מובן המילה. זה היה מחזור "חצי מאו מאו"- כלומר היו שם חצי חיילים שגויסו משכונות מצוקה, שלא סיימו תיכון, ביחד עם קבוצה של חיילים בודדים אחרים שכנראה גם להם היה "פרופיל". בקושי התאמנו, המפקדים כמעט ולא נראו בשטח, ובעיקר היו שם צרחות, עימותים, קללות, דחיפות וגם סכינים פה ושם. פחדתי להגיד שלמדתי באוניברסיטה שלא יחשבו שאני "מתנשא". עד שיום אחד מישהו גילה והכריז לכולם: " תגיד אתה אמריקאי? למה באת לפה? אתה פסיכי לגמרי...אני מת, מת להגיע ללוס אנג'לס, יש לי שם דוד." איפה, איפה השליפה? איפה, איפה א.ד. גורדון?


סובב, סובב אבל לא ב"הורה"


לאחר שלושה שבועות של טירונות "צ'וקו- מוקו" הגעתי לבה"ד 6 עם המעטפה. לא שמעתי מהדודה שלי, ניסיתי שוב והיא אמרה שהיא לא יודעת למה זה מתעכב. הרגשתי שהאדמה נפתחה מתחתי, שהסיוט הזה רק ילך ויגבר, אבל כבר למדתי משהו: אני יכול להתנגד אבל לא בדרך של צעקות, קללות ואיומים, אלא בדרך יותר "מתורבתת": לא לעשות מה שאומרים לי בצורה "מנומסת". כבר בררתי מה זה "תחזוקה", אמרו לי: "מילה יפה ל"אפסנאות", רוני, כלומר מחסן בגדים, כביסות, כאלה דברים". הבושה והאכזבה כבר היו בכאלה רמות שלא היה לי חשוב אם ישימו אותי בכלא- אני לא אלך ל"קורס" הזה של מש"קי תחזוקה. התחלתי לחשוב שדווקא צדק הבריון הזה מהטירונות שאני פסיכי שבאתי לפה- עכשיו כבר מאוחר מדי.

סירבתי לגשת לראיון קליטה לקורס ורק התהלכתי סביב הבסיס במשך כמה שעות. סובב וסובב ומבכה את מר גורלי. התיישבתי בפינה וקראתי ספר. חשבתי אם יראו אותי קורא ספר אז זה כבר יעשה הבדל למישהו שם- לא ראיתי אף אחד אחר קורא ספר...בסוף שלחו מישהו להביא אותי לראיון. כנראה יצאה השמועה שיש אמריקאי מוזר שמתהלך בבסיס וקורא ספר.


נכנסתי לרס"ר ששאל אותי למה אני לא רוצה להיות בקורס מש"קי תחזוקה. האם אני לא הבנתי את החשיבות של החייל? הרי זה החייל הכי חשוב בצה"ל, אמר לי, אני צריך להיות גאה. אמרתי לו שאני לא גאה, זה לא מתאים לי, שאני אקדמאי ואמרו לי שרוצים לגייס אותי לחיל המודיעין. הוא הביט בי וצרח: " שום מודיעין, אתה הולך לקורס הזה בפקודה". ואני? ברגע של חולשה, אחרי ימים ארוכים של חולשה- התחלתי לבכות. אמרתי לו שהוא לא מבין כלום בחיים שלו, עליתי לארץ בכדי לשרת במשהו "ההולם את כישורי". והוא, בקול קצת יותר נמוך מהצרחות הקודומות שלו: "תפסיק לבכות כמו נקבה, אתה גבר, אתה חייל בצה"ל!" יצאתי מהחדר, לא איכפת לי מה שיגיד אני לקורס הזה לא הולך...


קצין ה "לא מיון"


כנראה שהבינו שאני באמת רציני כי למחרת כבר היה לי קצין מיון. הרגשתי שסוף סוף מישהו מתחיל קצת לראות שאני קיים. לאחר שעות המתנה בחוץ נכנסתי לראות שלושה קצינים יושבים מאחורי שולחן, מחייכים ומדברים בקול נמוך ו"מבין". שאלו אותי מה לא בסדר, והקשיבו שסיפרתי להם על הכל, על ה"שליפה" העשויה להגיע כל יום, על ה"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". לאחר שתיקה קצרה אחד מהם דיבר וסיפר לי שיש 3 "אופציות טובות" שאני יכול לבחור ביניהן. הראשונה היא התחזוקה. השנייה היא קורס "משקי רכב"- מה דעתי? מהחוויה של הטירונות שלי ידעתי שרוב החבר'ה שם רצו להיות נהגים אז ידעתי שזה ממש, ממש לא יכול להיות.


יש עוד כוון אמר: קורס מש"קי שלישות. עוד מילה חדשה, חשבתי, שאלתי אותם מה זה בכלל "שלישות"? הוא לא היסס ואמר לי: "זה מאוד מעניין זה דומה למודיעין". מותש מהמצב, משהו במילה הזאת "שלישות" נשמע לי קצת יותר נורמלי. יאללה, משם כבר יותר "קרוב", יוכלו לשלוף אותי...איזה טמבל הייתי.


קורס שלישות- בה"ד 11- המשאף תמיד בכיס


למדתי מייד שקורס שלישות הוא באמת קצת אחר. קודם-כל רובם הולכים עם משאף בכיס- הריכוז הכי גדול של חולי אסטמה שראיתי בחיי. גם היו הרבה "צפון-בונים" כאלה, עם מוטיבציה, דבר שלא ראיתי מהיום הראשון שהייתי בצה"ל. הקורס עצמו היה הזוי: 9 שבועות שלימדו על טפסים, איזה טופס לשלוח לאן ובכמה עותקים. המחשב עוד לא היה ממש משולב בצה"ל, לפחות לא ביחידות האלה. סבלתי כל רגע, לא הפסקתי להתפלל לטלפון המיוחל מחיל המודיעין. הוא לעולם לא הגיע. שרדתי.


התואר בחקלאות מתערב בחיי





כלל גדול בחיים בשבילי הוא ש"החיים הם לא צפויים", אני רואה את זה ברמת המיקרו והמקרו לאורך כל חיי. דווקא פגישה לא צפויה יום אחד שינתה לי את הדכדוך המתמשך שלי בצה"ל למשהו אחר.


חודשים קמתי בכל בוקר ללא שום התלהבות, לעבודה משרדית המאוסה עלי ביותר, לחיות את "בושת הזהות" שאני "כושר לקוי" בתפקיד לקוי. לא מבין איך הגעתי למה שהגעתי, דכדוך שלא עובר לי.


יום אחד, אבי ז"ל אסף טרמפיסט בטרמפיאדה, שזה כבר דבר חריג בפני עצמו כי זה לא היה מנהגו של אבי. הטרמפיסט באותו יום היה אילן לבודה, לצערנו, גם הוא ז"ל בדמי ימיו. אילן סיפר לאבי שהוא מפקד מדרשה חקלאית של הנח"ל במחנה 80. אבי, בדרך שגם היא לא אפיינה אותו, סיפר לאילן על ה"בן האגרונום" שלו וכמה הייתי שמח להצטרף למדרשה ו"לתת מהידע שלי". מאוד הזוי כל העניין הזה, אני חייב לציין, כי ידע חקלאי לא היה לי ומי בכלל שמע על המדרשה המוזרה הזאת? אילן ביקש שאצור קשר איתו והוא כבר "ישלוף אותי".


במשך 4 חודשים הייתי רץ בכל הפסקה לטלפון הציבורי עם כיס מלא אסימונים שהבאתי מהבית, מנסה להשיג את האילן הזה, לספר לו אודות הידע הרב שלי בחקלאות ושכדאי לו לבקש אותי (קרי, לגאול אותי מייסורי). בסוף זה קרה.


הפריצה בגדר במחנה 80





מזלי השתנה לטובה. המדרשה הזאת באמת ישבה בפינה של מחנה 80, מחנה לטירונים ולטירוניות. בפינה ההיסטורית של המקום התקיים במקום הזה משתלה, ספרייה עתיקה וחדרים שבו עשו כל מיני דברים שלא היו קשורים כלל וכלל לעשייה צבאית. אנחנו באנו ויצאנו דרך הפריצה בגדר על מנת לא לעבור בין החיילים, ואיכשהו ניהלנו את החיים עם המון חופש ועשייה מעטה מאוד. הגיעו לשם כל מיני עולים חדשים, חיילים קרביים לשעבר שבאו "לנוח" קצת אחרי שהפרופיל ירד ולפני השחרור. לימים המדרשה- שכבר לא קיימת שנים- עברה להיאחזות "אשחר" בשטח 9 בגליל התחתון. התנהלו קורסים שהדרכנו מדי פעם בדברים כמו "גידול ירקות", "נוי", "גידול דבורים" ועוד כמה דברים, אבל כולם ידעו שזה לא ממש מקום מתפקד עם ייעוד, אלא מקום שנשאר במערכת זכר לימים שהנח"ל היה חייל מיישב ומתפקד במישור האזרחי-ציוני.



לי זה כבר היה המפגש הראשון שלי עם חווייה אנושית חיובית בשרות הצבאי. הציפיות היו נמוכות מראש- משמעות גדולה לא מצאתי בדברים האלה אבל פתאום היה משהו אחר. היתה תשוקה מינית, אהבה ואכזבה, שיחות נפש וידידות, מפגש אנושי עם החיים, עם למידה. היתה גם מלחמה שנכנסה לחיינו (מלחמת לבנון הראשונה), וההבנה שהמציאות בארץ מורכבת ומפולגת הרבה יותר ממה שזה היה נראה לי.




ללא ספק, לאחר זמן ארוך שבו הציפיות הגבוהות שלי פגשו רק עם אכזבות גדולות יותר, התחלתי להרגיש יותר "ישראלי". לא בדרך שחשבתי, כמובן, אבל מי אמר שהדברים הולכים בדרך שמתכננים? לאחר שזהותי הישראלית התגבשה, עם שחרורי מהצבא יצאתי מהארץ לטיול למזרח שהיה אמור להיות של שנה, וחזרתי אחרי ארבע וחצי שנים-מלא בהשפעות וחוויות שונות לחלוטין.


כמובן שגם הזהות שלי פינתה את עצמה להרחבה ומורכבות נוספת, אבל זה כבר לא שייך לסיפור הזה. בסופו של דבר, קשה לי לענות בחיוב אם הייתי עושה את זה כך אילו הייתי יכול לחזור לנקודה שבה תכננתי לעלות לארץ ולהתגייס. דבר אחד למדתי ללא שום ספק: כגודל הציפיות, הן גודל האכזבות.






73 views0 comments
bottom of page