השירות שלי בצה"ל: כגודל הציפיות, הן גודל האכזבות

היום לפני 42 שנים התגייסתי לצה"ל. יום מתאים לשתף באחת החוויות ה...המה?... רציתי להגיד "משמעותיות", אבל האמת היא שמה שהיה משמעותי שם זה "חוסר המשמעות" שאני הרגשתי. למעשה הייתי קורה לזה "הזוי". על זה ברצוני לכתוב- ובעברית.

אתם זוכרים את הדבר הזה שאומרים לך שאתה צעיר ש"חייבים לנצל את הזמן הזה" כי "הוא הכי מהנה, הכי חופשי, הכי חוויתי, הכי משמעותי", כי "אחר-כך יהיה ממש אחרת"...? למשל אמרו את זה על הקייטנות של הקיץ, חווית התיכון, הצבא, חיי הסטודנט, וכו', וכו'. מה שני למדתי שכמעט כל מה שסיפרו לי יצא- רק הפוך. מה שהיה אמור להיות "כיף"- היה סבל, מה שהיה צריך להיות "משמעותי" היה חסר-ערך בעיני. מה שבלט בשירות הצבאי שלי הוא בדיוק זה: כגודל הציפיות היו גודל האכזבות.

טרום צבא: ילד אמריקאי- ישראלי, או ישראלי- אמריקאי שחי לו באידיאלים של עידן העבר

נולדתי וגדלתי במשפחה מהסוג- שאז היה נדיר יותר ועם השנים הלך והתרבה- משפחה שחיה לה בארה"ב עם התחושה שה "בית האמיתי" הוא בעצם בישראל .הנוכחות שלנו בארה"ב תמיד נראתה לנו "טעות זמנית", שיום אחד תתוקן. אמי היתה דור 9 בארץ ישראל, חיילת בהגנה ולימים מזכירה במשרד ראש הממשלה תחת דוד בן-גוריון ומשה שרת. אבי היה שורד שואה, בוגר בית-ספר "תרבות", פרטיזן, שכל כולו היה מכוון ציונות וישראל. רק שלא הגיע לכאן לישראל אחרי השואה. שם במחנות העקורים בגרמניה, לאחר שמשפחתו, עיירתו ועברו הושמדו בשואה. אחותו, שהיתה בת המשפחה היחידה שנשארה בחיים, אמרה לו בשפה מאוד ברורה: "אני לא נוסעת לעוד מלחמה". אבי סיפר לנו שכבר קנה לו מכנסיים קצרים ואופניים לקראת יציאתו למדינת ישראל החדשה. מסתבר שיש דברים חשובים אבל יש גם דברים חשובים יותר. לא יודע מה הוא עשה עם האופניים והמכנסיים הקצרים אבל הוא הפליג לניו- יורק. ב1954 בביקורו ראשון בישראל, פגש ונשא לאישה את אמא שלי ואז גם היא הפליגה לארה"ב (כעבור 9 חודשים). עד שב- 1978, לאחר מספר סיבובים בארה"ב הם עלו לארץ עם אחי הקטן. לאחר שנה הגיע אחי הגדול. אני הייתי בסוף- ולמה?

שאלת ה"למה" היא שאלה מצוינת. יש לי תשובה אבל היא נראית לי הזויה, בנקודת ראייה של ההווה. הייתי באמצע לימודי תואר בחקלאות בצד השני של ארה"ב- באריזונה- ששם הגעתי במיוחד ללמוד חקלאות באזורים מדבריים. נשמע מאוד הגיוני רק...שזה היה רעיון כל-כך מנותק ממה שאני הייתי, וזה גיליתי די מהר. לא התענינתי בחקלאות, לא היו לי שום כישורים וניסיון של ממש, רק רעיונות "אידיאליסטיים" של נער שלא מחובר לעצמו ולאופיו, שיודע יופי לשכנע אחרים ואת עצמו שהוא כן כזה. בסופו של דבר עם כל הדיבור היפה על א.ד. גורדון, על "שלילת הגלות"- איכשהו שרדתי את הלימודים והצלחתי לקבל את התואר בלי ללמוד שום דבר ממשי על חקלאות.

מה שהעסיק אותי היה העלייה לארץ בגיל 21, להתגייס לצבא, להגיע "הכי רחוק שאוכל להגיע", להתנדב לסיירות, מה שלא יהיה, להיות הכי קרבי שאוכל. הרי אמרתי "שלילת הגלות", נכון? בשבילי להיות "שולל גלות", משמעו היה לא להיות רופא, לא להיות עורך-דין, לא להיות איש עסקים, וכדומה. חלמתי על צה"ל, הכנתי את גופי ואת נפשי, אמרו לי שהשרות הצבאי יהיה ה"קליטה הטובה ביותר בישראל"- כך אוכל להיות "ישראלי ממש"- לא רק לדבר עברית (שלרוב כבר דיברתי), אלא להסיר לגמרי את ה"ריש האמריקאי" (שלא ממש קרה בחיים לגמרי), ולהמיר את כל ה"גינונים האמריקאים" לאלה של תושבי הארץ "האמיתיים"- הצברים.

אז המציאות החלה לדבר

לא עבר זמן רב אחרי עלייתי ארצה עד שהסיפור שסיפרתי לעצמי התחיל להתפרק. חשבתי שידעתי עברית עד שהגעתי למערכת הצבאית ושם למדתי כל מיני מילים חדשות. למשל, "פרופיל". ששאלו אותי בלשכת הגיוס סיפרתי להם שיש לי אסטמה קלה מי