top of page

מטפסים על הקירות במלחמה- למי אפשר לעזור?

או קיי, חברי היקרים בישראל, מי עוד מטפס על הקירות כבר 45 ימים ולא מצליח לעזור בהתנדבות כמו שהם רוצים לעזור? תכתבו לי משהו ב"הערות" בבקשה- מאוד מסקרן אותי כמה יש כמוני. כבר דיברתי עם לא מעט, אני מעריך שיש אלפים רבים.


רק אתמול התחיל להרגיש לי שמשהו מתחיל להיפתח. איזה בזבוז של זמן...



במקרה שלי התסכול הוא זה: אני עובד כבר למעלה מעשרים שנה באימון, לווי ותמיכה באנשים, כמאמן אישי, יותר מ 6000 שעות נסיון עם מאות אנשים...אבל כמה הצלחתי לעזור ב 45 יום? קחו את היד שלי ותחתחו אותה בחצי. זה נשמע לכם הגיוני? לי לא, ממש לא. ארגז הכלים מתפוצץ מתכולה- תכולה שלא ממש בשימוש עבור אותם האנשים שיכולים להיעזר בהם כאן ועכשיו.


אפילו שכתבתי את זה ופרסמתי, דממת אלחוט. עד אתמול. אפשר לכתוב את זה טוב יותר, לעצב, להפיץ. אני על זה אבל זה עוד לא אומר שאני מגיע למי שאני צריך להגיע: https://www.coing.co/Israhelp/117123


שמעתי את כל ההסברים, התיאוריות והסיבות- לכל אחת מהם יש גרעין של אמת אבל כולם לא נכונים, לדעתי. לא אלאה אתכם כאן, מספיק עייפתי את עצמי בניתוחים על מה שאין.

אף אחד לא ישכנע אותי אחרת, כי אני למוד ניסיון- גם במצקוע וגם בחיים:


האדם זקוק למי שיהיה איתו, לא "להגיד לו מה לעשות" אלא "להיות עם", פירוש הדבר: להקשיב, לא לשפוט, להיום שם על אמת, לחשוב ביחד, לראות איפה יש מקום להרים לזווית חדשה, לתחושה חדשה, וכן, כן, כן...פעולה חדשה. אפילו מילימטר זה תנועה. האדם זקוק לתנועה בתוכו. זקוק לצעד, וצעד יכול להיות כל דבר. זה כוחו של "להיות שם בשיבל מישהו" ולא רק לזרוק תיאוריות וסיסמאות.


ברור, ברור, מאמנים לא מטפלים בטראומה! זה מקום סופר רגיש, סופר עדין, רק מטפלים עם הכשרה נאותה (וגם פה יש מנעד רחב), צריכים להיות שם. דיני נפשות. אבל...אבל, אתם יודעים כמה מהר רוב האנשים (יש יוצאי מן הכלל) זקוקים למי שיהיה איתם בתפקיד של "מאמן, מלווה תומך"? רוב, רובם...חיזוק ה היכולת התפקודית הוא כל-כך חיוני, נחוץ. לא "אחר-כך" אבל "עכשיו", לא "בשלב הבא", אלא כבר בשלב הזה, משולב עם טיפול, אחרי טיפול.


חבר'ה, יש פה עניין של משמעות. למה לקום בבוקר. האדם צריך תחושה של משמעות להזיז את עצמו, הוא זקוק לתקוה. כולנו. על אחת כמה וכמה מי שנפגע, מי שליד מי שנפגע, מי שנמצא במעגל השני והשלישי. מה שעבר עלינו- ועוד עובר- זה הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו חושבים.


הלו, הלו מישהו מקשיב?


מזה מספר שבועות אני מסתובב סביב עצמי ושואל: איך המערכת הציבורית שלנו חושבת שאפשר להחזיק מאות אלפי אנשים מנותקים מהבית, מנותקי עבודה וסביבה, חלקם גם שורדים בגופם ובנפשם את התופת, ולהמשיך לדבר על "החוסן הנפלא של עם ישראל"? מי מטפל, מחזק, מקשיב, מניע לפעולה את מאות אלפי המפונים האלה?


הלו, הלו מישהו מקשיב?


יש לנו עם נפלא, שיודע להתנדב ברמות שאני תוהה אם יש לו מקביל בעולם. אני גאה להיות ישראלי בעת הזו. מתרגש להיות ישראלי. זה ביטוי לערך היהודי הדמוקרטי ביותר- אחריות הדדית. לא מפקירים בשטח.


אבל במקרה הזה לא מדובר רק ברצון טוב ומעשי לעזור אלא קצת הבנה רחבה יותר, הבנת צרכים רחבים יותר. האם לסטארט-אפ ניישין יש את אורך הנשימה לראות שני צעדים קדימה?

אני חושב שאני יודע אחת מהבעיות כאן: יש לנו יותר מדי גברים שמנהלים לנו את המצב, את המלחמה, את החזית ואת העורף. אנחנו כבר יודעים שהגבר הממוצע יכול לעבוד רק על מטרה אחת בזמן נתון- תודה לא שיש לנו נשים בעולם שניחנו ביכולת לעבוד על מספר דברים בו זמנית.

כמה מהן מתוך מנהיגנו כעת? כמה מהן משפיעות, אבל באמת?מישהו יכול להגיד לי?

חברים יקרים, אין לנו את הפריבילגיה לעבוד חד, ממוקד על מטרה אחת, יש לנו צורך למאמץ רב-חזיתי, ולא רק במלחמה בחזית, גם על ההישרדות בעורף.


חוסן הוא מילה נפוצה מאוד היום. מעניין אותי אם יש שני אנשים שמבינים אותו באותה צורה.

בשבילי "להבטיח חוסן" זה להבטיח את התחושה של משמעות, של ערך-עצמי, שיהיה למה, למי לקום בבוקר. שיהיה סדר יום שיביא לאדם את הדרך שבו הוא יצעד היום. מה שמציל את האדם זה הצעד הזה, קטן ככל שיהיה, אנחנו נולדנו על מנת לצעוד קדימה.


כולנו זקוקים לתקוה, לחוסן, למשמעות.

זה לא קורה לבד, זה קורה ביחד.

גם ברמה האישית ביותר.


במילים של ויקטור פרנקל, ניצול השואה, פסיכיאטר, ניורולוג, פילוסוף ויוצר ה"לוגתרפיה", בספרו האגדי, "אדם מחפש משמעות":


"משמעות החיים שונה מאדם לאדם, מיום ליום ומשעה לשעה. מה שחשוב, אם כן, אינו משמעות החיים בכלל אלא המשמעות הספציפית של חיי האדם ברגע נתון."

די, כבר לא נשארו לי קירות לטפס עליהם.


עכשיו, עכשיו, עכשיו.

9 views0 comments

Comments


bottom of page