משואה לחיים: תמה מאה שנים של אח ואחות

ביום ראשון, 27.6.2021 , י"ז בתמוז, הלכה לעולמה אישה מיוחדת במינה, בגיל מעל 100, פאניה ברודסקי (לבית דוניץ) ז"ל.

פאניה היתה דמות מיוחדת בשני צידי האוקיינוס האטלנטי, הגיעה לארץ בגיל 88, לאחר שחיתה בארה"ב 59 שנים. פאניה היתה דודה שלי, הדודה היחידה והמיוחדת, היא ואחיה, מוט'ל (מרדכי), אבא היקר שלי ז"ל, היו שני השרידים היחידים מתוך 6 נפשות של משפחת דוניץ שנספתה בשואה.

פאניה היתה אישה יקרה ובלתי נשכחת, בזכות אופיה הססגוני, מוחה הפיקח, והיכולת האין-סופית לתקשר עם כל אדם בדרך ובשפה שלו. לפני השואה היא הספיקה לסיים תיכון ולהתחיל בלימודי ההוראה, כל זה נקטע עם הגעתם של הנאצים לעיירתם הקטנה, "זיטל" ("דיאטלובו" ברוסית), אז פולין והיום בלרוס, ב21 ביוני 1942.

בזכות שליטתה בשפות, פאניה תפקדה כמזכירה של היודנרט בז'טל בזמן המלחמה- ששיתף פעולה עם המחתרת להבריח את היהודים ליער, פעולה שלא עלתה בהצלחה, לצערנו הרב. לאחר השחיטה ב 6 באוגוסט, האקציה השנייה שבה נרצחו כ- 2500 היהודים שנאשרו בז'טל, היא נלקחה עם מוט'ל ועוד כ- 200 יהודים בעלי יכולת עבודה נדרשת לנאצים, למחנה העבודה בנובוגרודק. לאחר כ-9 חודשים, ולאחר הרצח של כמחצית האסירים במחנה (רובם נשים וילדים), ב 7 במאי 1943, פאניה זיהתה שומר בתוך המחנה שהיה מכפר קרוב לז'טל, שהכיר את משפחתם בז'טל, והצליחה לשכנע אותו לתת לה ולמוט'ל לברוח מתחת לגדר לתוך היער. אך השומר עמד על כך שלא יאפשר יותר משני אנשים לברוח בזמן חילופי משמרות, ולא, הוא יירה בבורחים. פאניה חששה שהם ילכו לאיבוד ביער כי לא הכירו את האזור, אז החליטה לוותר על מקומה לטובת אסיר אחר- מיכאל קבאק- שהיה תושב אזור נובוגרודק, הכיר את היער והיה ברשותו אקדח מוסתר. בכך פאניה היתה מוכנה להקריב את חייה על מנת לתת סיכוי להישרדותו של אחיה, אבא שלי, מוט'ל. איך מכירים תודה לאדם על אקט נשגב כזה?

אבא שלי אף פעם לא שכח את היוזמה הנדיבה והמסורה של אחותו. תודה לאל, פאניה הצליחה לשרוד גם היא, והיא יצאה יותר מאוחר דרך המנהרה המדהימה ב26.9.43 . את שארית המלחמה שרדה במחנה הפרטיזנים של בלסקי, שם חלתה בטיפוס ובקושי רב שרדה עד יום השחרור על ידי הצבא הרוסי.

זאת לא היתה הפעם היחידה שפאניה התערבה להציל את מוט'ל מסכנת מוות בזמן המלחמה. היא היתה ה"מוח המתכנן" בן השניים, זאת שידעה לזהות הזדמנויות וקשרים. היא הסיבה שאבי נסע לארה"ב אחרי השואה ולא לארץ ישראל, כמו שהוא תכנן וחלם. פאניה לא רצתה עוד מלחמה והעדיפה את האפשרות להצטרף לדודים בארה"ב. אבא שלי לא היה מוכן להיפרד מאחותו, השריד האחרון של משפחתו, והחליט בלב כבד להצטרף אליה. כעבור 30 שנה אבי הגיע לארץ עם אימי, ומה שיותר מפתיע שגם פאניה הגיעה לישראל בגיל 88!

דוחפת קדימה

פאניה תמיד דחפה את אבא שלי קדימה- שיעשה תואר ועוד תואר באוניברסיטה, שייקח יוזמה להתקדם, היא היתה האישה שפרנסה את המשפחה שלה באמצעות עסק ביתי לביגוד נשים בברוקלין. היא היתה אוספת את כולם אליה: השמלות הגיעו מכל מיני מקורות וספקים, כמו-כן גם הנשים. הן היו מגיעות ופאניה היתה נותנת להם פינה חמה, כוס תה פולני-רוסי טוב, משתעשעת בסיפורי רכילות מכאן ומשם, נותנת לנשים תשומת לב אישית, והן היו עוזבות עם שמלה אחת, או שתיים, כמה שיותר. כך היא פרנסה את בעלה ושני ילדיה, מתוך חושים חדים, אינטליגנציה ויכולת הישרדות.

היא היתה אישה שקראה ספרות במספר שפות שאותן דברה על בוריה, היתה תמיד מוקפת אנשים, ותמיד פתחה את ביתה לנו האחיינים, בכל דבר ועניין. פאניה ידעה תמיד לתת "עצה טובה" גם שלא ביקשת, אני זוכר זמנים שלא הספקתי לנסח את השאלה ופאניה כבר הביאה את התשובה ומה צריך לעשות!

גם בהגיעה לארץ לא טמנה את ידה בצלחת, היתה דמות מרכזית בסרט על סיפור המנהרה הבלתי-יאומן, קיבלה אורחים בדירה שלה בדיור המוגן בירושלים שהיא כבר בת 100, וניהלה קשר טלפוני עם חברים מכל העולם. היא ידעה תמיד לספר סיפור "טוב", מתובל ברכילות המעלה חיוך על הפנים, ולהוציא את האורחים מחויכים וצוחקים.

ברמה האישית, פאניה היתה שותפתי ל"חקר המשפחה", ישבנו ימים רבים ביחד ובטלפון על מנת לאתר, לגלות ולתעד קרובי משפחה במשך הדורות, ולהשלים פרטים אודות המשפחה לפני ובזמן המלחמה. היה לה זיכרון למופת, זכרה פרטים וסיפורים מאלפים לפני עשרות שנים.

לפאניה ואבי היה סגנון מיוחד של "שיחות\וויכוחים": היא היתה מבקרת אותו על זה שהוא "נאיבי ופייסני מדי", הוא היה "מתעצבן ממנה" שהיא לא מפסיקה לספר סיפורים שעדיף שלא ייספרו, ולא מפסיקה להעלות פרטים וטענות ישנים ו"חסרי חשיבות", לטענתו. וכך היו המפגשים ביניהם, בטלפון ובפנים אל פנים, בטונים הולכים ועולים, ישר מהלב לפה, הכל ביידיש עסיסית, כל אחד עסוק יותר במה שהשני צריך לעשות להיטיב עם חייו\חייה. הכל, כמובן, מתוך אהבה ומסירות אין קץ, על רקע האסון הגדול והמחויבות להמשיך לנסות לשפר את החיים.

השנה עליתי לקבר אבי, הרי זה י"ח בתמוז, יום אזכרתו, שנתיים למותו. רציתי לספר לו שאחותו מצטרפת אליו, שהיא נפטרה שנתיים אחריו, ויום לפניו. משהו אומר לי שהוא לא צריך שאעדכן אותו. אנשים כאלה למדו לחיות ולשרוד בתנאים של חוסר וודאות ותקוה בחייהם, אני מאמין שגם במותם לא ייפרדו.

דודה פאניה, בשם אבי, בשמי והדורות הבאים, ולזיכרון הנספים שהלכו לעולמם על לא עוול בכפם, אני יכול להגיד שאני לא שוכח, ורוצה להגיד לך מעומק ליבי ובפעם האחרונה...תודה על הכל. את כבר חסרה לי.

תמה המאה, האסון לחיים, החיים למוות, נשאר רק הגעגועים והמחויבות לשמור ולספר את מה שהזיכרון נוטה לשכוח...