top of page

משמעות החיים בדברים הקטנים וה"רגילים"

Writer's picture: Ronnie DunetzRonnie Dunetz

לפעמים, כשאני מדבר עם אנשים מסוימים על כך שאני עוסק בנושאים הקשורים למשמעות בחיים, אפשר בהחלט להבחין במבט ריק או תוהה על פניו של בן שיחי. המבט הזה הוא סימן לכך שעליי למצוא דרך טובה יותר להנגיש את מה שאני עושה—במה אני עוסק, מה אני קורא, כותב, מאמן ומנחה.



בשבילי, היום, המילה "משמעות" מובנת מאליה. אני יודע שהיא אולי המילה החשובה ביותר עבורי במסעי בעולם הזה, גם אם בעבר לא תמיד הבנתי בדיוק למה הכוונה. לכן, זה מעט מאכזב לגלות שמה שכל-כך ברור וחשוב לי, לא בדיוק נקלט אצל האחר. זו תזכורת לכך שעליי לעבוד קשה יותר כדי למצוא דרך שבה אוכל להעביר את הרעיון כך שיבינו אותו.

נכון שהמילה "משמעות" יכולה להתייחס לדברים גדולים ומשני-עולם, אבל לא בהכרח—ממש לא.


מפגש עם משמעות דרך חוויה אישית


משום כך, מאוד נהניתי להיות נוכח אתמול בערב בזום של עמותת "חכמת ההזדקנות" בהרצאתה העוצמתית של אישה מרשימה, אשר אולי לא "נראית" עוצמתית ממבט ראשון, אבל כל מי שהקשיב היטב לכל מילה שלה יצא עם פה פעור, חומר למחשבה ותחושה שהוא חווה רגע משמעותי מאוד.

אני מדבר על הרצאתה של פרופ' עמיה ליבליך, פרופסור אמריטה באוניברסיטה העברית בירושלים, בת 85, סופרת וחוקרת את החברה הישראלית לאורך עשורים. פרופ' ליבליך כתבה גם את הספר "קפה מוות", שתיעד מפגשים שהיא ארחה בביתה ביפו במשך למעלה משנה—מפגשים שבהם אנשים חלקו יחד הרהורים, רגשות וחוויות סביב "נושא המוות בחיים".

אולי ניתן היה לצפות שאישה במעמדה, עם כל מה שחקרה, לימדה וכתבה—בתוך כתלי האקדמיה ובמרחבים רחבים של החברה הישראלית—תישא הרצאה על "הרעיונות והשאלות הגדולות של החיים".


אך בפועל, מה שהיה באותו ערב היה משהו אחר לגמרי.


משמעות שנמצאת דווקא בפרטים הקטנים


לא שפרופ' ליבליך לא דיברה על תובנותיה בנושאים כמו תקווה, התנדבות, האסון של 7.10, צמיחה מתוך טראומה, חוויותיה כמטפלת מתנדבת ביפן אחרי הצונאמי הנורא ועוד, אבל מה שאפיין את דבריה היה דווקא התמקדות בפרטים הקטנים של חיינו—אותם רגעים שאנו נוטים לא לשים אליהם לב, ובוודאי שלא לכתוב עליהם יותר מדי.


לדוגמה, היא סיפרה סיפור "רגיל לחלוטין", כזה שלא היה עושה כותרות בשום מקום. היא תיארה נסיעה לברלין לבקר את בנה ונכדיה, שנמצאים שם בשנת שבתון, וסיפרה על פאזל של 1,000 חלקים שהם עבדו עליו יחד במשך כמה ימים—כל בני המשפחה, מהנכד הקטן ועד הסבתא "הזקנה" (ליבליך הסבירה שהיא כבר אינה מתנגדת לתואר "זקנה", ואף רואה בו ערך מיוחד).


מה היה כל-כך חשוב בסיפור הזה? הרי משפחה שיושבת על הרצפה במשך שעות ומרכיבה פאזל לא נשמע כמו משהו "משמעותי" במובן הגדול של המילה.

אבל ליבליך הבהירה שכן.


המשמעות שמתגלה בין רגעי היום-יום


לדבריה, בסיטואציה הפשוטה הזו היו ערכים רבים—משפחתיות, הערכה הדדית, התמדה, שיתוף פעולה, ועוד.כן, אם הבנתי נכון (ואני חושב שאכן הבנתי), "משמעות בחיים" היא גם הפאזל הזה, וכל מה שהתהווה סביבו.


במילים אחרות: המשמעות לא נמצאת רק בכותרות הגדולות, אלא דווקא בלב ובנשמה של הרגעים הקטנים. כמו הרבה דברים אחרים המרכיבים את מה שנקרא "משמעות בחיים"—אלה שבדרך כלל רחוקים מעין הציבור, אבל קרובים ללב.


מה אני לוקח מזה?


אני רוצה להאמין שלמדתי הרבה מאישה מרשימה זו, מזקנת השבט (גם אם תואר זה אינו רשמי בביוגרפיה המרשימה שלה).אני רוצה להאמין שגם אני אוכל להשתפר ביכולת שלי להעביר את המסר על חשיבות המשמעות בחיים—עם פאזל או בלי פאזל...



33 views0 comments

Comments


bottom of page