לאחרונה אמא שלי הלכה לעולמה, לאחר ייסורים גדולים במשך תקופה ארוכה, היא היתה בת 91. אבא שלי נפטר לפני כשנה, גם הוא בגיל מופלג של 96, לאחר שנים של הדרדרות פיזית וקוגניטיבית.
מותם, ותקופת האבל בעקבותיה, כל אחת בפני עצמה, הביאה אותי לחקירה מעמיקה בחייהם, בהתפתחותם ורצון עז לנסות "להיכנס לראשם ולנפשם", בשנים הראשונות של חייהם, שניהם ביחד וכל אחד ליחוד.
התהליך הזה, שנעשה תוך כדי כבוד, אהב וסקרנות גדולה להכיר גם את "עצמי שצמחתי מתוכם", מהווה עבורי סוג של "סקירת-חיים" ייחודית, עיסוק ב"מורשת אבות", שהן חלק נכבד בעיני של "תהליכי התבונה של ההזדקנות המודעות". ובכן, החלטתי להביא את הדברים שנשאתי ביום האזכרה המשפחתי המשותף, לזיכרונם של אבי וגם אמי, שנעשה בתוך סלון ביתנו, ברוח "תקופת הנחיות הקורונה", עם השתתפות של האחים, כלות ונכדים בלבד.
תקוותי שהסיפור הבא ייקח אתכם למקום שתשאלו גם אתם את עצמכם- מי היו הוריכם לפני שהכירו אתכם, והאם יש משהו בסיפור שלהם שאתם נושאים איתכם גם היום?
10/7/20, י"ח בתמוז, תש"פ אזכרה: שנה למותו של אבא, מרדכי דוניץ ז"ל, ו30 למותה של אמא, ציונה דוניץ ז"ל רוני דוניץ
משפחתנו היקרה,
ב 2.7.1954 , Max Dunetz, הרי הוא מרדכי דוניץ, אבינו\סבנו היקר, עלה על טיסת אל-על 208 מניו-יורק לתל-אביב ,טיסה שתשנה את העולם. לא תקראו על זה בשום מקור בהיסטוריה, אבל תסמכו עלי כשאני אומר לכם שזה דבר ששינה את עולמכם יותר מכל דבר אחר שאולי תעשו בחייכם...ללא הטיסה הזאת, אני ואחי, לא היינו פה. וגם אתם, נכדי דוניץ האהובים, גם אתם לא הייתם רואים את אור העולם. אף גם אתן, כלות המשפחה, לא יצאתן "מקופחות": ללא הטיסה הזאת, חייכם היו נראים אחרת לחלוטין...
מה היתה מטרתו של מרדכי בביקור בארץ? ישנן גרסאות שונות: האם מרדכי שלנו הגיע לישראל עם המחשבה להכיר מישהי שתהיה שותפתו לחיים? יש גרסה כזאת, אבל הדווחים, הזיכרונות וההתרשמות שלי משיחות בעניין הזה לאורך השנים, מובילים אותי להאמין שלא למטרה זו עלה אבא על הטיסה הזאת. הביקור בארץ ישראל, מדינת ישראל, היתה שאיפתו הגדולה עוד משחר ילדותו כתלמיד בבית-ספר "תרבות" בזיטל, אך רק בגיל שמתקרב ל 32 התגשם לו החלום. הקשר נוצר הודות לבת-דודתו השנייה, שרה בגין לבית גולד, שהיתה נשואה למיכאל'ה, שהיתה גרה בתל-ארזה\כרם אברהם בירושלים, והכירה את גב' מניה, השכנה של משה ובריינה כהן ברחוב צפניה 14 בירושלים. מניה ידעה שבבית-כהן היו 9 ילדים, 7 בנות, חלקן נשואות וחלקן לא. לא ברור אם מניה באמת היתה "שדכנית מקצועית"- היא הפכה לדמות מרכזית בסיפור- אבל ידוע שהיא הציעה לשרה כמה עלמות בשלות לעניין- אחת היתה ציונה. אחת והיחידה!
ציונה ומרדכי כנראה נפגשו לראשונה לקראת אמצע-סוף יולי 54, במסיבת יום-שישי של "פולנים דאז": חילוניים שהתאחדו בערבי שבת בירושלים הקטנה מאחורי דלתות סגורות, למפגשים מלאי עשן סיגריות, משחקי קלפים, קצת שנאפס, אולי פטיפון, והרבה חום אנושי. ציונה היתה בעצמה "חילונית בסתר", ניסתה להצניע את זה מול הוריה הדתיים. כנראה זה היה "קליק ממבט ראשון", על אהבה מיידית אני לא בטוח. החלו להתראות על בסיס תכוף מאוד, טיילו בירושלים, אכלו במסעדת "נוסבאום", שוחחו רבות בעברית. העברית של מרדכי היתה מאוד "אירופאית", ובכלל ההתנהגות שלו היתה אחרת. מרדכי היה רחוק מהגבר הצבר ה"מצ'ואיסטי" מהסוג שייתכן שציונה הכירה לא מעט. הוא היה עדין, מנומס, רומנטי, אינטלקטואלי, ידע להתבטא, הטיב לכתוב. משהו במרדכי, וכמובן העובדה שהיא היתה כבר מעבר לגיל 25, גיל כבר מאוחר בשביל חתונה באותם הימים, משך את ציונה. האם העובדה שהוא כבר התגורר באמריקה כמעט 5 שנים הוא זה שגם משך אותה? לדבריה של אמא שנים לאחר-מכן, ממש לא, אבל מה באמת היה שם, לא ממש נדע לעולם.
בשביל מרדכי ציונה היתה ההתגלמות של חלום: אישה נאה, נעימה, אוהבת ספר, מוזיקה ותרבות, אבל אולי החשוב מכולן, אישה ישראלית, דוברת עברית, צברית מושרשת היטב בישראל. עושה רושם שמרדכי לא מצא את עצמו בן הנשים האמריקאיות היהודיות שניסו להכיר לו בפלינט, מישיגן, או בכל מקום אחר שהיה. משהו עמוק אצלו נמשך לציונה והרומן התפתח.
אמרתי רומן? אז תוך שלושה שבועות מרדכי הציע נישואין וציונה נענתה בחיוב. רק סבא משה לא אהב את הרעיון- אמר, "אם אתה פה בביקור ורוצה להתחתן עם הבת שלי, ציונה היקרה, פשוט תצטרך לחזור שוב". מרדכי ניסה להסביר לו שלא ייתכן הדבר, מה, שיגיד לו שבקושי יש לו כסף לחיות? שאין לו שום חיסכון, שהוא עוד לא אזרח אמריקאי ולא יכול אפילו לחשוב לטוס פעם שנייה לישראל...מרדכי התעקש, הוא התחבב עליהם, סבא וסבתא הסכימו. לקח קצת זמן לקבוע את היום לחתונה, הרבנות היתה צריכה לאשר את הזווג, היו צריכים למצוא מישהו שיכול לאשר את רווקותו של מרדכי היות והוא בא מקהילה יהודית שכבר לא היתה קיימת בעולם אחרי השואה. בסוף מצאו רב קשיש וידוע, הרב סורצקין, שאישר שהכיר והוקיר את סבו של מרדכי, שלמה זלמן דוניץ, שנפטר בירושלים ב 1932. התקבל ה"הכשר".
ב 8.9.54, התחתנו מרדכי וציונה על הגג הבנין, ברחוב צפניה 14. נשארה רק בעייה אחת: מרדכי היה צריך לטוס ב 12.7 חזרה לארה"ב, חיכו לו שם לפתיחת שנת הלימודים, אבל ציונה? היא לא יכלה לצאת לשום מקום בלי ויזה לארה"ב. ויזה לארה"ב היה דבר מורכב, כי בעלה הטרי, מרדכי, עדיין לא קבל אזרחות אמריקאית, כך שלא יכול היה לדרוש את הגעתה אליו על פי חוק. אז מרדכי נסע לפלינט, ציונה נשארה בירושלים. במשך 9 חודשים פיתחו אהבה מעבר לים, באמצעות הדמיון ויותר ממה מכתבים שהחליפו ביניהם. גם סבא משה הוסיף את שלו במכתבים הרבים שכתב וקבל ממרדכי, מכתבים שהפכו להיות "להיט" במשפחת כהן, כפי שסבא משה כתב, "מכתביך עוברים מיד ליד, כולם משתוקקים ומתענגים על מה שאתה כותב."
על מה באמת כתבו באלפי, אלפי המילים שהוחלפו ביניהם? האמת, הרבה מאוד שם מתעסק בענייני היום-יום: על ההתמודדות המעצבנת עם הבירוקרטיה של הויזה והקונוסוליה והמסמכים; על מי ביקרת, מי לא ביקרת, למה לא ביקרת וכמה טוב שביקרת; על מה לקנות ולא לקנות, על הפריג'ידר ששרה רוצה להביא מאמריקה, על כמה שהשדכנית חוצפנית; על למסור ד"ש לו ולה, וכמה מחכים, מתגעגעים, וכמה חושבים אחד על השני וחבל שהם "לא פה"....מדהים על מה לא כתבו במאת המכתבים: לא מילה אחת על השואה שהיתה אז לפני פחות מעשור, על המשפחה של אבא שנטבחה, על אובדן של עולם שלם...ולהבדיל, אין מילה על מלחמת העצמאות הקשה שהיתה רק לפני 5 שנים, על ירושלים שהיתה נצורה, על ישראל הקטנה שעדיין חיתה בצנע, וגם על הדברים הגדולים ברומו של עולם. כנראה, היו דברים שעליהם לא היה מקובל לדבר, היה חבל לבזבז עליהם מקום באגרות אויר שהיו כותבים בכל מקום אפשרי על מנת לחסוך כסף בקניית בולים.
אך מתוך המכתבים לומדים להכיר את האנשים הכה חשובים האלה בחיינו, אבינו ואמנו, שחיו, דאגו, חלמו ופעלו לפני בואנו לעולם. אם רק שמים לב למה שכתוב בשורות, וגם את רוח הדברים שבין השורות, נפגשים עם האופי של ציונה, האופי של מרדכי, והדינאמיקה שגדלה, התפתחה וחייתה 65 שנים יחד. המכתבים נותנים לנו הצצה לעולם שהיה אז, לתמימות, לפשטות, לסגירות, לחלומות, לדמויות שלמדנו להכיר בעצמנו שנים לאחר מכן. העולם שלהם היה כמעט בלי טלפון, בלי טלויזיה, בלי קפיצות לחו"ל, בלי יותר מדי מה לקנות ועוד הרבה פחות עם מה לקנות - כל קנייה גרמה להתלבטויות, האם שווה? האם כדאי? האם לא מוגזם? כל לירה מחושבת, כל קנייה מתוכננת.
כשקוראים את המכתבים, אפילו רק את חלקם, מתרשמים עד כמה ששתי הדמויות האלה שהגיעו לארה"ב ממקומות שונים, בלי גב משפחתי, בלי ניסיון קודם, החזיקו באמונה התמימה והיפה הזאת שאם יש רצון, אהבה והתמדה אפשר להגשים לכל מטרה. המכתבים האלה מהווים, לפי הביטוי שאבא אהב, "אוצר בלום" ברגש, בתיעוד ובסמליות של תקופה שעברה ולא תחזור...וגם על אנשים יקרים שחלפו וגם הם לא יחזרו. 66 שנים המכתבים נשארו בקופסה, רוב הזמן מוחבאים בארון הבגדים של אמא, הם עברו את האוקיינוס פעמיים, עברו דירה כ-12 פעמים, והיום הם מקבלים "שדרוג" מוחשי, רוחני ומשפחתי.
אני תקוה שהדברים האלה יישארו בתוך משפחתנו גם לדורות הבאים, גם שכבר לא ידעו דבר על מרדכי וציונה, וגם לא הרבה יותר על כולנו כאן. טבעו של עולם הוא שמלבד שם, ואולי סיפור אחד או שניים, עם חלוף השנים לא זוכרים כמעט כלום על הדורות שקדמו לנו. שהמכתבים האלה יהוו דבר כזה, אם בצורה שאתם רואים לפניכם, אם בקבוץ דיגיטלי או בכל דרך אחרת שהעולם וודאי יצור...שאולי, אולי, יישאר איזה משהו מכל זה בשנים הרבות אשר לפנינו...
שנזכור מתוך המכתבים, אפילו במקצת, שהאנשים היקרים האלה היו כאן, על מי שהיו ועל מה חלמו. כפי שאני למדתי משהו על אופיו של סבא שלנו, משה כהן, מתוך מכתביו שנשמרו. שלא נשכח את הזיכרון והחוב שכולנו חייבים למרדכי דוניץ, שעלה על טיסת אל-על 208 מניו-יורק לתל-אביב ב 2.7.1954, ועל החוב לציונה דוניץ, לבית כהן, שהיתה מוכנה לזרום איתו, לסמוך עליו ולבנות איתו עולם חדש.
באהבה והוקרה,
רוני דוניץ