ורשה–טהראן–תל אביב: יותר ממה שציפיתי

ידעתי שהמסע הזה לא הולך להיות פשוט. זה לא דומה כלל להכנות הרגילות, להתרגשות ולתכנון של נסיעה לחו"ל. ידעתי מראש שמדובר לא רק בנסיעה, אלא במסע – לא כזה שצובר קילומטרים, אלא כזה החודר אל עומק הנשמה. בעוד שהמסע האמיתי לשורשים שלי היה ועודנו כמה מאות קילומטרים מזרחה מגבול פולין–בלארוס, אל העיירה בבלארוס בשם דז'יאטלאבה ('ז'טל' ביידיש), הבנתי ש'פולין' מייצגת עבורי מהות עמוקה יותר: שפת היידיש, מרכזי הלמידה היהודיים, ההיסטוריה והתרבות היהודית שנמשכה כמעט אלף שנה.

הביקור הראשון שלי בפולין דרש ממני לצאת למסע לימוד פעיל, לחקור את מה שרציתי להבין, לעשות זאת עם עומק, רגש, עין לא שיפוטית ולב פתוח. כמובן, ביקור ראשון בפולין משמעותו גם מפגש עם זיכרון השואה בצורה שמעולם לא חוויתי. כבן לניצול שואה שאיבד כמעט את כל משפחתו ממש מעבר לגבול, וכמי שמילדות נושא את השואה בליבו, הן ברמה האישית-משפחתית והן כדוקטורנט שכתב עבודת דוקטורט על בני הדור השני, חשבתי שאני לא 'תלמיד מתחיל' בנושא השואה. או כך חשבתי. בפועל, זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לזיכרון השואה בקנה מידה כה גדול. פולין מלאה תזכורות ומצבות זיכרון – וזו הייתה גם הפעם הראשונה בה חוויתי שכל מקום בו אני דורך – הלכו בו פעם יהודים, רובם הושמדו ממקום מושבם ונרצחו.

חודשי ההכנה והלמידה איפשרו לי לדעת בדיוק לאן ברצוני להגיע, ויצרתי קשר עם פולנים שמתנדבים לשמר את זכר היהודים ואת אתרי המורשת. ציפיתי מאוד לפגוש אותם.

בסופו של דבר, קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי: יומיים לאחר תחילת המסע, התעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי דיווח על כך שמטוסים ישראליים הפציצו למעלה מתריסר מטרות צבאיות איראניות. איראן הגיבה במהירות ושלחה מאות טילים לעבר ישראל – רובם יורטו, אך לא כולם. היו פגיעות ישירות, 31 בני אדם נהרגו, מאות נפצעו, ואלפים נוספים נאלצו לעזוב את בתיהם שנפגעו קשה.

רק יומיים לאחר שהמסע המיוחל התחיל, מצאנו את עצמנו – מירב אשתי ואני – בפולין פיזית, אך רגשית נקרעים הלוך ושוב אל ילדינו ונכדנו התינוק, שהתעוררו שוב ושוב באמצע הלילה ורצו לחדר המוגן עקב אזעקות. קיוויתי להתמסר למסע רגשי והיסטורי עמוק – אך החיים סימנו לי שההיסטוריה תיאלץ להמתין, וההווה תופס את מקומו.

כך זה היה – לעיתים יכולתי לדמיין כיצד היה להיות יהודי בפולין של המאה ה-16, אך מיד צצו אירועי ישראל 2025. השואה הסתיימה ב-1945, והצלחתי להתחבר רגשית לאותם שנים נוראיות של 1939–1945 – השנים בהן התחוללה הקטסטרופה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי המודרני – וגם בביוגרפיה של משפחתי. ברגעים מסוימים הייתי 80 שנה אחורה, וברגעים אחרים שקוע לחלוטין בחדשות מישראל – בטלוויזיה הפולנית או באתר YNET. זהו הוויה שקראתי לה 'ורשה–טהראן–תל אביב' – וזה נמשך 12 ימים – הרבה מעבר למה שתכננתי. אך זה גם העמיק את המודעות הרגשית שלי לרגשות העולים במסע שכזה.

ברוח זו אני מגיע למילים במסמך הזה, לא בטוח עד כמה הכל מתגבש – אם בכלל. אני גם מודע לפרדוקסים שאציג כאן, ואפילו לדעות מנוגדות שאביע בעצמי. זו הרוח והמורכבות של התקופה הזו – לפחות עבורי – וכך אכתוב.

תחת שער גרודזקה בלובלין – לשעבר המעבר בין הרובע היהודי לנוצרי.

לנסוע לפולין? למה? אני לא הייתי נוסע לשם – בית קברות יהודי אחד גדול.

זהו משפט שעדיין שומעים מישראלים רבים, ואפילו מיהודים בכלל, גם אם אלפים מאיתנו נוסעים לפולין כל שנה (רק 'מצעד החיים' מביא כ-10,000 איש בשנה). יש בי רתיעה חזקה מהגישה הזו – היא כל כך מצמצמת, סגורה, לא מאפשרת לחיים להתקדם, לא מאפשרת חקירה אמיתית. אני מתבייש לומר שזו הייתה גם עמדתי עד לא מזמן. משהו במילה 'פולין' מעורר אצל רובנו אסוציאציה אחת ויחידה – שואה. איני מופתע מכך שאנשים רבים נוסעים לעיתים תכופות לגרמניה, הבית של המפלגה הנאצית בשנים 1933–1945 (ורבים מחבריה המשיכו לחיות זמן רב לאחר מכן), אבל פולין? חס וחלילה. עבורם, פולין היא השואה, ואילו גרמניה – היא 'הטובים'. יש כאן עיוות עמוק. פולין לא 'ביצעה' את השואה – גרמניה עשתה זאת. כן, אני מכיר היטב את רמות שיתוף הפעולה העצומות – אגע בזה בהמשך.

אבל מצד שני... המשפט הזה גם לגמרי נכון! כ-3 מיליון יהודים – מחצית מקורבנות השואה – נרצחו על אדמת פולין של אז. לא היה אי פעם מקום עם הרג כה נרחב ליהודים כמו פולין בשואה. זהו נתון שלא יימחה, לא משנה איזו ממשלה תנסה לעצב את הנרטיב אחרת. ב-1939 חיו בפולין כ-3.3 מיליון יהודים. עם תום המלחמה נותרו רק 300,000, רובם הצליחו לברוח מזרחה לברית המועצות עם הפלישה הנאצית. החברה היהודית בפולין כמעט נכחדה. מה שנותר עבר תחת שלטון קומוניסטי, וחלק מהחוזרים נחשפו לפוגרומים בערים רבות ולשנאה קשה. התקופה הקומוניסטית של 44 שנה כמעט ומחקה את הזהות היהודית – רבים שמרו על יהדותם בסוד.

פולין – מסע בעקבות היעדרות

חוויתי את פולין מהר מאוד כ"מסע בעקבות ההיעדרות". נזקקתי לידע ההיסטורי שלי ולדמיון כדי להיזכר "במה שהיה" – לקחנו סיור רגלי חינמי באזור גטו ורשה (3.4 קמ"ר, שבתוכם דחסו הנאצים 500,000 יהודים, רבים מהם מתו מרעב וממחלות). ה"סיור" כלל גשר, חלק קטן מחומה, כמה סיפורים ומונומנטים – וזהו בערך. העיר כולה נהרסה בזמן המלחמה, אך הצלחנו – באמצעות הסיפורים עליהם גדלנו והסברים של המדריך – "לשחזר" איכשהו את העבר. זו הייתה החוויה הראשונית שלי בוורשה: הליכה בארץ של נעדרים, ואם לא תחפש – לא תמצא. הלכנו והלכנו, השתמשנו בשכל ובכאב כדי לנסות ולחוש משהו מהמציאות המזעזעת שצעדה ברחובות האלה לפני למעלה מ-80 שנה.

בערב שבת, הלכנו לבית הכנסת נוז'יק – בית הכנסת היחיד שנותר בוורשה מלפני המלחמה. הוא אורתודוכסי, פעיל גם היום, ומשמש גם כמרכז לארגונים יהודיים שונים בעיר. לפני המלחמה היו בוורשה יותר מ-400 בתי תפילה. למרות שאני מכיר את תפילות ערב שבת היטב, איני אדם דתי ואיני פוקד בתי כנסת לעיתים קרובות. אבל זה לא שינה לי – רציתי להיות שם באותו ערב שבת, משום שהיה לכך ערך סמלי ורגשי עבורי. כשנכנסתי לבית הכנסת, שלא היה מלא במיוחד, ראיתי את הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של פולין. הרב שודריך – אז פשוט "מייקל" – היה חבר לכיתה של אחי כשהם גדלו בניו יורק. היינו בקשר במהלך השנים, אך מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים עד אותו רגע. הוא קיבל אותי בחיבוק חם ומילות קבלה. הוא אדם בעל הישגים רבים וראוי לתפקידו. הרגשתי שהחיבוק הזה בבית הכנסת בוורשה בערב שבת היה סימבולי למסע שהתחלתי – מסע שעדיין רק החל.

מוזיאון פולין: אלף שנות חיים יהודיים בפולין

מוזיאון פולין תוכנן על ידי אדריכל פיני ושותף פולני.

אני לא אדם שנוהג לבקר במוזיאונים לעיתים קרובות – לרוב הם מעייפים אותי, משעממים, מציפים או פשוט לא מעוררי השראה. אבל הביקור שלי במוזיאון "פולין" היה ההפך הגמור. זהו המוזיאון הראשון מסוגו, שנבנה ממש על שטח גטו ורשה ההיסטורי – מול אנדרטת גיבורי הגטו. זהו יותר ממוזיאון: זהו סיפור חי של אלף שנות חיים יהודיים בפולין – מהגעת היהודים בימי הביניים ממערב, דרך האסון של השואה, התקופה הקומוניסטית ועד להתחדשות שלאחר המלחמה. התרשמתי עמוקות מהאדריכלות הייחודית, מהשימוש היעיל במדיה דיגיטלית – אך בעיקר מהמוני תלמידים פולנים שעמדו בתור להיכנס למוזיאון.

זהו מקום ייחודי שמספר על הציוויליזציה היהודית בפולין לאורך הדורות, ומלמד את הפולנים של היום – שרובם ככל הנראה מעולם לא פגשו יהודי – על גודלה של הקהילה היהודית רק לפני 86 שנה. לרבים אין מושג על ההשפעה העצומה של הנוכחות היהודית במדינתם לפני המלחמה: 10% מהאוכלוסייה הכללית, 30% בערים רבות, ולמעלה מ-50% במאות עיירות ("שטעטלעך"). זה היה עבורי מרגש במיוחד – לראות כיצד ההיסטוריה היהודית של פולין מקבלת הכרה מחקרית, תרבותית, ובאמצעות מחלקת עדות מצולמת שהולכת ומתפתחת. תחת שלטון סובייטי, ההיסטוריה היהודית נטמעה בנרטיב כללי של גבורה סובייטית. הקמת מוזיאון פולין סימנה חזרה מהותית של הזיכרון היהודי התרבותי בפולין שלאחר הקומוניזם. הוזמנתי לשבת מול מצלמה ולספר את סיפורו של אבי – שיחה שנמשכה כשעתיים וחצי, עליה אספר בהמשך.

אך למרות גודלו ורמתו המרשימים, מוזיאון פולין לא הצליח להימנע ממחלוקות פוליטיות. לקח כ-20 שנה להקים את המוזיאון, שמומן במסגרת שותפות ציבורית-פרטית – מה שהביא עימו מכשולים רבים. לאחר שנת 2015, פוליטיקאים לאומניים החלו לערער על הנהגת המוזיאון ולצנזר תערוכות שלטענתם ביקרו את ההיסטוריה הפולנית, דבר שהוביל להדחת המנהל דריוש סטולה. בשנת 2023, המפלגה הלאומנית הוחלפה, והמוזיאון זכה ליותר חופש ואותנטיות, אך לאחרונה נבחר לנשיאות פולין קארול נברוצקי, היסטוריון המזוהה עם הימין ועם נטייה ל"רוויזיוניזם שואתי". המכון הלאומי לזיכרון בפולין מקדם בעקביות נרטיב המדגיש את סבל הפולנים וגבורתם, תוך צמצום והכחשה של שיתוף פעולה פולני עם הנאצים בזמן המלחמה. נראה שלמוזיאון פולין יש גבולות ברורים עד כמה הוא יכול להציג את ההיסטוריה, והוא הואשם בכך שהוא מצייר תמונה "ורודה מדי" של סובלנות פולנית כלפי יהודים ומתעלם מאנטישמיות. אתייחס לכך בהמשך בפרק "הנרטיב".

ואז נפלו הטילים

יומיים לאחר תחילת המסע שלנו, בלילה שאחרי ביקור מרגש במיוחד במוזיאון פולין – החיים השתנו באחת: איראן החלה לשגר מטחים של טילים לעבר ערים וישובים בישראל. רבים מהם יורטו, אך חלקם פגעו. אזרחים נהרגו, מאות נפצעו, נגרם נזק כבד לבתים, ואלפים נעקרו מבתיהם. להתעורר ב-3 לפנות בוקר ולבדוק את YNET הפך לאינסטינקט, והוא המשיך לאורך כל הטיול. ילדינו ונכדנו התינוק נכנסו ויצאו מחדרים ממוגנים בלילות, ואנחנו – בפולין, הרחק מהם. הייתי שקוע עמוק בעבר של לפני 800 או 80 שנה, במוזיאונים מאורגנים היטב, במלונות ומסעדות נוחים, בעוד שבבית שוררים פחד, עייפות ואי-ודאות. לומר שהרגשנו אשמה על כך שאנו רחוקים – זו לשון המעטה. לא יכולנו לחזור, כל הטיסות בוטלו לכמה ימים. היינו שם, ואהובינו בבית – ולא היה מה לעשות.

לא אוכל שלא להזכיר מחשבה חולפת, סמלית באופיה: לפני יותר מ-80 שנה, הנאצים החלו להשמיד את עמי – ואת משפחתי – מעל פני האדמה, רק בגלל היותם יהודים. הם היו חסרי אונים, לכודים במלכודת ממנה לא הייתה מוצא. היום, משטר מוסלמי קיצוני באיראן, מרחק 1500 ק"מ, מאיים למחוק זה שנים את מדינת היהודים. אך כיום – למדינה הזו יש כוח, יכולת ויוזמה להגן על עצמה. אני לא מעוניין להכביר במילים – מדובר בעולם אחר, זמן אחר, מעמד אחר – אך סמליות אינה זקוקה להסברים כדי להיות נוקבת.

מזרחה למען הזיכרון: חיפוש שורשים בביאליסטוק

תומאס וישנייטסקי תיעד את בתי הקברות היהודיים בביאליסטוק ובעל ידע רב בתחום. הוא ייסד את המוזיאון הקטן "המקום" (Miejsce) שמוקדש להיסטוריה של יהודי העיר.

ללא עזרתו של תומאס, לא הייתי מוצא את זה בין השיחים – קברו של הרב ישראל דוניץ, שנפטר בשנת 1927.

תמיד הנחתי ששורשי משפחת אבי – שמקורה בבלארוס של ימינו – נעוצים בעיירה ז'טל, במערב בלארוס של היום. אך בשנת 2014, כשעסקתי במחקר משפחתי, גיליתי אח של סבא-רבא שלי – הרב ישראל דוניעץ – אדם יוצא דופן, שחי ונפטר בביאליסטוק שבמזרח פולין. נודע לי שחיו קרובי משפחה נוספים באזור ביאליסטוק, דבר שהלהיב אותי מאוד. למעשה, בזכות פועלו של תומאס וישנייטסקי – עיתונאי בעבר, חוקר תרבות, ופעיל שימור זיכרון יהודי מזה למעלה מ-30 שנה – גיליתי שניתן לאתר את קברו של ישראל דוניעץ. תומאס לקח אותנו לבית הקברות, ולאחר חצי שעה של חיפושים בין שיחים – מצאנו את הקבר. שאלתי את עצמי אם מישהו ממשפחתנו אי פעם ביקר בקבר הזה מאז השואה. הרב ישראל דוניעץ נפטר בשנת 1927. הרגשתי כאילו יצרתי פיסת היסטוריה קטנה שלא תירשם לעולם.

חשוב להבין: מרבית בתי הקברות היהודיים בפולין, ובמזרח אירופה בכלל, מוזנחים – אם קיימים בכלל. בערים הגדולות יש לפעמים מתנדבים המטפלים בהם, אך בעיירות – ההזנחה היא הכלל. רבים מהם חוללו בזמן המלחמה או בתקופה הקומוניסטית – מצבות שימשו לבנייה, סלילת כבישים, או פשוט הושארו להתפורר. בשנים האחרונות ניכרת מגמת שיקום – אך מאות אתרים עדיין מצויים בקוצים, הרס, או אפילו ללא כל סימון. זהו אחד הביטויים הפיזיים המתמשכים לאופן שבו זיכרון השואה עדיין נוכח.

כשראינו את הקבר של ישראל דוניעץ, הרגשתי התרגשות גוברת והופתעתי. הרי מדובר בקרוב משפחה רחוק, שלא שמעתי עליו עד לפני עשור. אבל זה לא שינה – זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה לי קבר ממשי לבקר בו – מצאצאי משפחת דוניץ בפולין/בלארוס. מאות קרובי משפחה חיו ומתו שם – ולא נותר אפילו קבר אחד, עד לגילוי הזה. זו הייתה מצבה אישית של אדם שמת מוות טבעי, בגיל מבוגר – לא הריק והעצב של קבר אחים ליהודים – כולל בני משפחתי – שנרצחו באכזריות.

ביאליסטוק הייתה בעבר עיר יהודית מרכזית בצפון-מזרח פולין. כיום נותרו בה כעשרים יהודים – ואף לא אחד מהם הוא יליד המקום. ובכל זאת, העבר היהודי עוד נוכח. מקום מיוחד היה בית הכנסת "ציטרון", שנבנה ב-1936–1937 ושוחזר בשנות ה-70. זה היה בית הכנסת היחיד שפעל (באופן בלתי חוקי) במהלך ימי הגטו בשואה, לפני חיסול 50,000 יהודי העיר. במהלך השחזור בשנות ה-70 נמצאו בו פריטים דתיים יהודיים – חלקם הועברו למוזיאון העירוני, ואחרים הוסתרו בעליית הגג. רק לאחרונה, כחמישים שנה לאחר מכן, נמצאו שם שוב קופסאות מתקופת טרום המלחמה. התגלו ספרי תפילה ישנים, ספרי תורה, טליתות, ועוד – והיום הם מוצגים לקהל המעוניין.

בית הכנסת "ציטרון", היחיד שפעל בצורה לא חוקית בזמן הגיטו עד חיסולו 

מפגש עם שומרי הזיכרון: שיחות עם פעילים פולנים

אחד הדברים שהסעירו וסקרנו אותי במיוחד במסע הזה היה לפגוש ולהכיר מקרוב אנשים המכונים במונח הכללי מדי "פעילים פולנים לשימור הזיכרון היהודי". מדובר באנשים שפועלים בהתנדבות מוחלטת, מפוזרים ברחבי פולין, ולעיתים קרובות פועלים לבד, אם כי יש גם חיבורים ארגוניים. מאז ש"גיליתי" את התופעה הזו בשנים האחרונות, בער בי הרצון לפגוש את אותם אנשים פנים אל פנים ולשאול אותם: "מה מביא אותך לעשייה הזו?"

כאן, אני מודה, הרגשתי אכזבה מסוימת – לא הצלחתי לפגוש מספיק מאותם אנשים מעוררי השראה, ולא היו לי די שיחות עומק איתם. היו לי כמה מפגשים משמעותיים, עליהם אספר בהמשך, אך ייתכן שלא פגשתי את ה"א.נשים הנכונים", או שלא הגעתי דרך ההיכרות המתאימה. חלק ניכר מהפניות ששלחתי לפני הנסיעה כלל לא נענו. אולי מדובר בשלב ראשון בלבד, והמשך יבוא – ימים יגידו.

מאריוס סוקולובסקי ואשתו: מחנך שמתנדב בפרויקטים של זיכרון יהודי, לאורך כחצי מחייו.

מפגש עם מריוס סוקולובסקי

הביקור בביתו של מריוס סוקולובסקי ומשפחתו בפרבר של ביאליסטוק ריגש והעניק לי השראה. אדם נעים בשנות ה-40 לחייו, מריוס עוסק בתחום "הזיכרון היהודי" עוד מימי האוניברסיטה שלו. הוא היה שותף להקמת "שביל המורשת היהודית" בביאליסטוק ונטל חלק בפעילות בתי הקברות היהודיים בקרינקי ומיחלאו. בהמשך דרכו, כמורה ובהמשך כמנהל בית ספר, הוא שילב תלמידים בלימוד ההיסטוריה הרב-תרבותית של האזור דרך יוזמות יצירתיות.

שאלתי את מריוס אם עיסוקו בזיכרון של הקהילה היהודית – שכבר אינה קיימת בביאליסטוק – מתקבל בברכה. ממה שהבנתי, לא כולם מסכימים עם גישתו (כולל חברים מהעבר), אך רוב הקולגות, התלמידים, החברים והשכנים מעריכים את העשייה ומשתפים פעולה.

היסטוריית שימור הזיכרון היהודי

בימי השלטון הקומוניסטי, שיח על עבר יהודי, השואה או כל דבר המזוהה כ"יהודי", היה נתון לדיכוי ולעיתים אף מסוכן. ניסיונות לשימור הזיכרון היהודי בפולין החלו ביוזמות בודדות ומבודדות בשנות ה-70 המאוחרות וה-80, וצברו תנופה לאחר נפילת הקומוניזם בשנות ה-90. עד היום, מדובר בעיסוק שנמצא בשולי השיח הפולני המרכזי. המימון לרוב מגיע מגופים יהודיים בחו"ל, האיחוד האירופי, שגרירויות וכדומה. עם זאת, ההכרה הציבורית הולכת וגדלה, במיוחד בקרב הדור הצעיר – דבר מעודד מאוד.

כיום יש מאות עיירות וכפרים עם יוזמות מקומיות לשימור זיכרון יהודי. מעל 40 פסטיבלי תרבות יהודית מתקיימים מדי שנה ברחבי פולין. מאות יוזמות שורשיות קמו – רבות מהן ביוזמת תלמידי תיכון, מורים, היסטוריונים, אמנים ופעילים צעירים: ניקוי בתי קברות, שימור אתרים וארגון אירועים קהילתיים. ארגון "פורום לדיאלוג" הוא אחד הגופים המחברים בין פעילים אלו.

מה מניע אותם?

עבור רבים מהם, מדובר בתחושת חובה מוסרית עמוקה – לכבד את הזיכרון היהודי שנמחק. עשרות שנים שלאחר השואה, פולין שתקה על העבר היהודי שלה. הפעילים כיום שוברים את השתיקה. יש שרואים בכך תהליך של פיוס פולני-יהודי. רבים מהפעילים הם צעירים שגדלו בסביבה ללא יהודים, ומניעיהם כוללים סקרנות, מצפון, ורצון לחשוף את האמת. לא מעטים משתפים פעולה עם צאצאי יהודים שחיו בעיירותיהם לפני המלחמה. יחד עם זאת, יש לזכור שתמונה זו אינה ורודה לגמרי. רוב הפולנים אדישים לעשייה הזו, וחלקם אף מביעים התנגדות – בעיקר מצד הימין הפוליטי. אלה מאשימים את הפעילים ב"השחרת שמה של פולין", בהפצת "שקרים" על מה שקרה באמת במלחמת העולם השנייה, ולעיתים מביעים עמדות אנטישמיות גלויות.

תומק פייטרשביץ', מייסד ומנהל מרכז "Grodzka Gate – תיאטרון NN" בלובלין, היה אחד האנשים שהותירו בי את הרושם העמוק ביותר. הוא זכה בפרסים לאומיים ובינלאומיים על פועלו פורץ הדרך בתחום הזיכרון היהודי. המרכז שבראשותו הוא מוסד תרבות מוניציפלי המתמקד בשימור מורשת יהודית בלובלין – עיר שבה חיו כ-43,000 יהודים לפני השואה, שליש מתושביה.

תומק למד פיזיקה באוניברסיטה, במקצועו הוא שחקן והיה גם אקטיביסט נגד המשטר הקומוניסטי בעבר. תומק אמר פעם: "משהו בי לא נתן לי מנוח – איך ייתכן שגבר מבוגר בעיר הזו לא יודע דבר על היהודים שחיו בה?". כשנפגשנו בלובלין התרשמתי מאוד מהחום, הפשטות וההקשבה העמוקה שלו. למרבה הצער, השיחה התקיימה דרך מתורגמן – תומק כנראה אינו בטוח באנגלית שלו. קיוויתי לשתף אותו ברעיונות לשיתוף פעולה, אך תיווך השפה פגם בעומק השיחה. אני מקווה לשוב וליצור קשר – עוד רבות יש לומר ולעשות יחד.

המפגש עם מארק – חקלאי וגם ראש המועצה של העיירה הקטנה בשם אורלה, סמוך לגבול בלארוס – היה קצר, והשיח התנהל כולו דרך "גוגל טרנסלייט". מארק הוא אדם חם ומרשים, בן למשפחה שחיה בעיירה מזה דורות – עיירה שבעבר הייתה בעלת רוב יהודי, עם היסטוריה יהודית מהמאה ה-16. בית הכנסת במקום הוא מוזיאון מרהיב שמארק מתחזק באופן אישי. התרשמנו מאוד מהשיפוץ, מהאווירה הכפרית במזרח הרחוק של פולין, ומהעצב על גורל יהודי אורלה – כמו בעיירות רבות אחרות. מארק הדגיש כי בעיניו יש להשתמש בבית הכנסת רק לאירועי תרבות ואמנות הולמים – ולא להפוך אותו ל"אולם רב-תכליתי לחגיגות ואירועים קהילתיים". זה, לדבריו, אינו מכבד את המורשת היהודית שהוא מוקיר כל כך.

ד"ר ארתור שינדלר – מוזיאון יהודי אושוויינצ'ים

לסיום חלק זה, חשוב לי לציין את ד"ר ארתור שינדלר, מנהל המוזיאון היהודי בעיר אושוויינצ'ים – העיירה הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אושוויינצ'ים הייתה עיירה פולנית רגילה עם רוב יהודי של 60% לפני השואה. כיום, המקום הוא עדות אילמת לחיים היהודיים שנכחדו כמעט לחלוטין – 98% מהם נרצחו, רבים מהם לא רחוק משם, באתר ההשמדה הגדול בהיסטוריה. ארתור, שאינו יהודי, דיבר איתנו בין קבוצות מבקרים שחיכו בחוץ. התרשמתי מהדרך שבה המוזיאון מנציח את חיי הקהילה היהודית – לא רק את מותם.

תומק פייטרשביץ' עזב את עולם התיאטרון כדי להקדיש את חייו לשימור המורשת התרבותית – ובעיקר לחיים היהודיים ולזיכרון הקהילה היהודית בלובלין שלפני השואה.

מארק, ראש העיירה הקטנה אורלה – חקלאי ופעיל מסור שפועל בנחישות לשימור בית הכנסת הקהילתי.

מול הנרטיב: שיתוף פעולה פולני בשואה והצללים שנותרו

אחד הנושאים שהטרידו אותי חודשים ארוכים לפני מסענו לפולין היה להבין לעומק שאלה אחת: האם, ובאיזו מידה, שיתפו הפולנים פעולה ברצח היהודים בשואה? מעניין לציין, שלא הייתה לי כמעט כל הזדמנות לדון בכך באמת במהלך הביקור, ואני חושב שהסיבה המרכזית לכך היא שמדובר בנושא שאיש כמעט לא רוצה להישמע מדבר עליו. מין טאבו – או אולי פשוט פחד או אי-נוחות?

יש לי סיפורים אישיים לתרום לנושא. אבי סיפר לי מספר פעמים שכאשר שהה בלודז', פולין, מספר שבועות לאחר המלחמה -בדרכו מז'טל למחנות העקורים בגרמניה – כמעט נרצח על ידי שני צעירים פולנים ברכבת. הוא היה לבדו בקרון רכבת בלילה, ושמע אותם מדברים ביניהם על לזרוק אותו מהרכבת. למזלו, הצליח לעבור לקרון אחר ולרדת לפני שקרה משהו. גם דודתי פניה, ששרדה עמו, סיפרה על מקרים אנטישמיים שחוותה לאחר המלחמה.

הנרטיב הפולני על שיתוף פעולה עם הנאצים בשואה עבר התפתחות דרמטית וכואבת – מאי-הכרה מוחלטת, דרך הלם, דיון, ובשנים האחרונות – מתיחות פוליטית גוברת. במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, הנרטיב המרכזי בפולין הדגיש את סבלה של המדינה תחת הכיבוש הנאצי. הפולנים תוארו כקורבנות וגיבורים – שהתנגדו לנאצים ולסובייטים כאחד, כשסיפורי מצילים כדוגמת אירנה סנדלר וארגון ז'גוטה עומדים במרכז. לא היה כמעט מקום להכרה בשיתוף הפעולה של פולנים עם רדיפת היהודים או ברציחתם. השואה הוצגה כמשהו ש"נעשה ליהודים על ידי הגרמנים", ותפקידם המורכב – ולעיתים הטרגי – של רבים מהפולנים הלא-יהודים לא נדון כלל.

המהפך החל בתחילת שנות ה-2000, עם פרסום ספרו של יאן תומאש גרוס שכנים (Neighbors), שחשף כיצד תושבי הכפר ידוובנה רצחו מאות משכניהם היהודים ב-1941 – ביוזמתם, ולא בהוראת גרמנים. הגילוי עורר שערורייה לאומית. לראשונה נאלצה פולין להתמודד עם מקרה מתועד של אלימות המונית מצד פולנים כלפי יהודים בשואה. התגובות היו חלוקות – חלק מהציבור שיבח את האומץ להתמודד עם האמת ההיסטורית, בעוד שאחרים האשימו את גרוס בהשחרת פני פולין ובפגיעה בתדמיתה הבינלאומית. הוויכוח שנוצר – שכלל התנצלות מדינית, דיונים בתקשורת, חקירה אקדמית והתנגדות מקומית – סימן שבר עמוק באופן שבו פולין מתמודדת עם עברה המלחמתי.

יאן גרבובסקי: היסטוריון עם אומץ לחקור את האמת

לאחר מכן, מחקרים נוספים – במיוחד של ההיסטוריונים יאן גרבובסקי וברברה אנגלקינג – חשפו עדויות רבות לכך ששיתוף פעולה, הסגרה, ובמקרים מסוימים אף אלימות ישירה מצד פולנים כלפי יהודים היו נפוצים בהרבה משחשבו. השניים כותבים: "חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הפולנית השתתפו בפעולות חיסול ובמהלך השנים 1942–1945 תרמו באופן ישיר או עקיף למותם של אלפי יהודים שחיפשו מקלט ביניהם."

אותה תקופה התאפיינה גם בהתעוררות לאומנית בפולין. בשנת 2018 העבירה ממשלת פולין תיקון לחוק מכון הזיכרון הלאומי, האוסר על ייחוס אחריות לפולין או לעם הפולני לפשעים נאציים – חוק שעורר גינויים בינלאומיים, במיוחד מישראל ומהקהילות היהודיות. אף שחלקים ממנו רוככו, הוא שידר מסר מצנן להיסטוריונים ומחנכים.

כיום, המחלוקת הפכה לחלק מקרב תרבותי ופוליטי רחב יותר על זהות לאומית ופוליטיקת הזיכרון. מצד אחד עומדים היסטוריונים, פעילי זיכרון ומחנכים השואפים להתמודד עם האמת, ומקבלים לעיתים תמיכה ממוסדות בינלאומיים. מצד שני – מנהיגים פוליטיים וקולות לאומניים המדגישים גבורה והקרבה, ומתנגדים למה שהם מכנים "פדגוגיה של בושה". הם רואים בביקורת ההיסטורית איום על כבודה של פולין. הוויכוח נמשך – תביעות נגד היסטוריונים, קמפיינים ממומנים להגנה על תדמית המדינה, וצנזורה גוברת במערכת החינוך. עם זאת, יוזמות חינוכיות מקומיות, פרויקטים של שימור מורשת יהודית וחינוך נוער ממשיכים – עדות לכך שהמאבק על הזיכרון עוד חי.

ניצחונו של קארול נברוצקי, שנתמך על ידי מפלגת השלטון הלאומנית "חוק וצדק", בבחירות לנשיאות ביוני 2025, צפוי לחריף את העימות. בעבר עמד נברוצקי בראש מכון הזיכרון הלאומי – אותו גוף המקדם את "הגנת תדמיתה של פולין".

מה היה באמת?

קשה להבין את התמונה המלאה. הייתה ענישה חמורה – כולל הוצאה להורג – לפולנים שהסתירו יהודים, דבר שגרם לרבים לחשוש. היו מקרים שבהם גרמנים ואפילו שוטרים פולנים הרגו פולנים שהסתירו יהודים – מה שגרם לפולנים אחרים להסגיר יהודים שהם הסתירו. אין ספק כיום שרבים מהפולנים לא היו רק "צופים מן הצד", אלא נטלו חלק פעיל, בדרגות שונות, בהשמדה.

בפולין (כמו במקומות אחרים באירופה), יש מגמה להדגיש את תפקידם של הלא-יהודים שהצילו יהודים. אך לפי גרבובסקי – מעטים בלבד היו מוכנים לעזור, ואלה שכן – סבלו לעיתים מאיומים, הסגרה, ולעיתים רצח מצד שכניהם הפולנים. יחד עם זאת, היו "חסידי אומות העולם" – סמלים של אנושיות בתקופה אפלה. גורלם של אלו שנחשפו היה טראגי – גם להם וגם למשפחותיהם. על פי יד ושם: "חסידי אומות העולם הם לא-יהודים שלקחו על עצמם סיכון עצום להציל יהודים, מתוך מניעים הומניטריים." נשאלת השאלה – האם מישהו מאיתנו יכול לומר בלב שלם שהיה נוהג כמותם?

נכון להיום, יד ושם הכיר רשמית ב-28,217 חסידי אומות העולם מיותר מ-50 מדינות – מתוכם 7,232 מפולין – המספר הגבוה ביותר. מדובר במספר ראוי להערכה רבה.

אך פרופ' גרבובסקי מדגיש: לצד המספר המרשים של חסידי אומות העולם– עשרות ואף מאות אלפי פולנים היו מעורבים בהסגרה, שיתוף פעולה, ורצח יהודים – לעיתים קרובות ביוזמתם. הוא מעריך כי מעל 200,000 יהודים שניסו להסתתר בפולין הוסגרו, התגלו או נרצחו בעזרת פולנים. הוא כותב: "בלי עזרתם הפעילה של מקומיים, הגרמנים לא היו מצליחים לאתר ולהרוג כה הרבה יהודים." אלה כללו ראשי כפרים, שוטרים מקומיים, שכנים ותושבים שהסגירו יהודים או את מציליהם.

כמובן שעבודתם של גרוס וגרבובסקי מעוררת התנגדות עזה בפולין – הם נתבעו, הותקפו בתקשורת ואף קיבלו איומים על חייהם. האמת בנושא הזה עדיין בשלבי עיבוד – גם כיום. אני תוהה כמה פולנים כיום מוכנים להכיר בכך שהם אמנם היו קורבנות במלחמת העולם השנייה – אך רבים מהם גם היו גם מבצעי פשעים.

יאן גרבובסקי – היסטוריון אמיץ ומסור, שחוקר בעקביות ובאומץ את הנרטיבים בפולין בנוגע לגורל היהודים בתקופת השואה.

קיילצה: הפוגרום, הפצע, וההתמודדות המתמשכת

ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק שמיר, אמר במאי 1989: "אבי, שלמה ישרניצקי, נרצח לאחר שברח מהרכבת למחנה המוות, בעת שחיפש מקלט בכפר ילדותו. חבריו הפולנים – מהילדות – הרגו אותו… 'הפולנים יונקים אנטישמיות עם חלב אמם'." האמירה הזו עוררה סערה עולמית. גם אמו ושתי אחיותיו של שמיר נרצחו בשואה.

בשנת 2019, גם שר החוץ דאז (וכיום שר הביטחון) ישראל כ"ץ, עורר סערה דומה כשחזר על דבריו של שמיר: "אני בן לניצולי שואה, אין פשרות בזיכרון השואה. לא נשכח ולא נסלח. פולנים שיתפו פעולה עם הנאצים – בהחלט. אי אפשר לייפות את ההיסטוריה הזו."

במהלך נסיעתנו, ביקרנו במוזיאון קטן אך משמעותי בעיר קיילצה, בדרכנו לקרקוב. הכרתי את הסיפור – חברו של אבי, רפאל בלומנפלד, היה ניצול הפוגרום. פוגרום קיילצה התרחש ב-4 ביולי 1946 – מהומות אנטישמיות אכזריות, בהן נרצחו 42 ניצולי שואה ונפצעו מעל 40 נוספים בידי המון שכלל אזרחים, חיילים ושוטרים. הפוגרום החל בעקבות שמועה כוזבת על "חטיפה פולחנית של ילד נוצרי" – עלילת דם – והפך לסמל מפחיד של אנטישמיות מתמשכת בפולין גם לאחר השואה. הוא זעזע את העולם וחתם את גורל תקוותיהם של ניצולים רבים לשוב לבנות חיים בפולין. הפוגרום גרם לגל הגירה המוני של יהודים – עשרות אלפים עזבו, כשהם מבינים שאין להם עתיד בארצם.

המוזיאון בקיילצה הביא לידיעתי את פועלו של בוגדן ביאלק – פסיכולוג קתולי פולני, שהוביל במשך יותר משני עשורים יוזמות אמיצות להתמודדות עם האמת ההיסטורית של פוגרום קיילצה. ביאלק יזם שיח פתוח, טקסי זיכרון, ודיאלוג בין יהודים לנוצרים בעיר הולדתו. הסרט "המסע של בוגדן" (Bogdan’s Journey), שצפיתי בו לאחר שובי הביתה, ריגש אותי עמוקות. הסרט מתעד את מסעו של ביאלק להטמיע את זכר הפוגרום בזיכרון הקולקטיבי של פולין, וליצור ריפוי דרך האמת והדיאלוג הבין-דתי.

נסיעה בכביש S-19: מסע בזיכרון ובנוף

תחילת המאה ה-20 – סצנה טיפוסית של שטעטל

לפעמים יש לי רעיונות שנראים "מעולים", אך כשהם מגיעים לשלב הביצוע זה "לא כזה מעולה". חשבתי שיהיה מאוד משמעותי לנסוע בכביש S-19, באיזור המזרחי הרחוק של פולין. אזור זה, "ארץ הגבול" של ימינו, סמוך לגבולות בלארוס ואוקראינה, היה פעם מלא בעשרות אם לא מאות שטעטלים יהודיים. חשבתי שיהיה מלהיב לנסוע בהם ולעצור מדי פעם – אז קראתי חומר, הדפסתי קצת מידע, ויצאתי לדרך במה שמכונה "מסלול השטעטלים", בצד הפולני של הגבול.

אולי תוכנית יפה, אך בפועל זה הפך למאמץ לא קטן! קודם כל, ה-GPS באותו אזור מתעתע, וזה גרם לנו לנסוע הלוך וחזור בדרכים כפריות וציוריות – רובן בתיקונים ובנייה. שום דבר לא דומה לתחושת התסכול כשנוסעים 10 ק"מ בכיוון הלא נכון, ואז חוזרים 10 ק"מ אחורה. זה קרה לנו לא פעם. נזכרתי שוב כמה אני לא מתלהב מנהיגה מהסוג הזה – השדות הירוקים היפים התחרו בכאב בגב העליון שלי ובעייפות העיניים. אז הנה – עוד רעיון רומנטי שנשבר – אני בטוח שאני מעדיף ללכת 25 ק"מ מאשר לנהוג 250 ק"מ...

ובכל זאת, מה שהצלחנו לראות עורר בי רגשות. העיירה קוצק (Kock), למשל, הזכירה לי את סיפוריו של הרבי מקוצק. עברנו ליד שטעטלים מוכרים נוספים. תוך כדי נסיעה ניסיתי לדמיין מה הרגיש יהודי שחי כאן לפני 100 שנה – מוקף בקהילה יהודית אך נפגש עם "העולם החיצון" בימי שוק או בענייני שלטון. "מסלול השטעטלים" לקח אותנו גם לאבני חן כמו לובלין וקסימייז דולני שעל גדות הוויסלה – שתי ערים יפות עם היסטוריה יהודית עשירה שנמחתה. גם כאן – זהו "ההיעדר" שמורגַש בכל פינה.

ביקור באושוויץ: הליכה בתוך זיכרון של אימה

אנח אתאר את הביקור שלנו באושוויץ בשני חלקים. החלק הראשון, שאין בו ערך ממשי לקורא, אני אשאיר קצר מאוד.אני כולל אותו רק מפני שדברים כאלה קורים במסעות ברחבי העולם – וזה הכול "חלק מהסיפור".

פשוט "פישלתי"- זאת המילה המדוייקת. בימינו אי אפשר פשוט להגיע לאושוויץ, להיכנס ולהתחיל להסתובב. אם אתה לא מגיע עם קבוצה או מדריך משלך, אתה צריך להירשם מראש לסיור קבוצתי של שעתיים וחצי, באחת משפות רבות. נרשמתי מראש, באנגלית (אין כרגע סיורים קבוצתיים בעברית, שזו שפת האם של מירב, אשתי). הכל בסדר. אבל משום מה – עדיין לא ברור לי איך – לא קראתי בעיון את כל ההודעות ששלחו לי לגבי איפה להתחיל את הסיור ואיפה לחנות. כך מצאנו את עצמנו מגיעים למיקום הלא נכון – אתר בירקנאו, שהוא במרחק שלושה קילומטרים מאושוויץ, שם נמצא המוזיאון הראשי.

כתוצאה מכך איחרנו לסיור שלנו ב-11:00 – אך לא איחרנו מספיק כדי שיבטלו לנו את ההרשמה. אחד מאנשי הצוות במוזיאון שלח איתנו בחורה צעירה עם אוזניות, שצעדה איתנו במהירות אל תוך המתחם, כשהיא מושכת אותנו אחרי הקבוצה שלנו. חלפנו על פני הצריפים, דילגנו על מבנים, ניסינו “להדביק את הקצב”. אחרי רבע שעה כזאת בערך הגענו אל הקבוצה – כ-30 איש ממדינות שונות, שהאזינו למדריך שדיבר במהירות מסחררת באנגלית עם מבטא פולני כבד. לי היה קשה להבין, ומירב פשוט התנתקה – לא הצליחה לעקוב.

המשכנו לרוץ קדימה. בסיום הסיור, כשמסרנו את האוזניות ועלינו על ההסעה לבירקנאו, איבדתי את משקפי הקריאה שלי (הצלחתי להשיב אותם מאוחר יותר). ואז בסוף, כשכבר היינו עייפים ומתוחים, לא הצלחנו לצאת מהחניון. המכונה האוטומטית לא קראה את כרטיס האשראי שלי. ביקשו ממני לצאת מהתור של מכוניות כדי לתת לרכבים שמאחור לעבור, והתחלתי לחפש עובד שיעזור לי להתמודד עם זה. לקח לי חצי שעה למצוא מישהו – כי מצמצמים את מספר העובדים לטובת “מערכות חכמות”. מירב ואני כבר התחלנו להתפוצץ זה על זו… עד שלבסוף המכונה נתנה לנו לעבור.

מגוחך, נכון? לזה נוסעים לאושוויץ? לאחד הרגעים הכי "משמעותיים" במסע לפולין?

אבל האמת היא שכל זה – זה סתם רעשי רקע. חסר חשיבות אמיתית. ובו זמנית, ברגעים קשים במסע – הדברים הקטנים האלה פתאום תופסים משקל. כנראה שזה פשוט… חלק מהמסע.

ועכשיו – למה שבאמת חשוב, בעיני.

אושוויץ-בירקנאו: מעבר לדמיון

כ-2 מיליון איש מבקרים באושוויץ מדי שנה. ההערכה היא שפחות מ-10% מהם יהודים. אני מוצא את עצמי תוהה: שני מיליון אנשים בשנה, שרובם המכריע אינם יהודים, פוקדים אתר השמדה שתוכנן באופן "מדעי" ללא תקדים בהיסטוריה, שבו נרצחו כ-1.1 מיליון בני אדם – כ90% יהודים. למעשה, כל אדם שנכחד בגיהינום הזה הוא עולם ומלואו, טרגדיה שאין כמותה, ואין לאף עם או אדם "מונופול על הסבל" – האם, במובנים מספריים טהורים, זהו לא האתר היהודי הקדוש ביותר בתולדות העולם? האם זה המסר שעובר למבקרים?האם זה המסר שמופיע באתר האינטרנט של המוזיאון?האם זה הרושם שעולה כשצועדים על האדמה הארורה הזו? יש לי ספקות כבדים. אושוויץ הפכה להיות "אוניברסלי", "גלובלי" – תופעה בינלאומית. משהו בי אומר ש"ככה זה יותר טוב לתיירות". ואני?אני מוצא את עצמי – נטול מילים…

אבל יש דבר אחד שבו אינני מרגיש כלל חוסר מילים – עד כמה חילול הקודש הוא לראות המוני אנשים ב"סיורים באושוויץ", צועדים מנקודת "אתר מוזיאוני" אחת לאחרת, כאילו מדובר בלובר, במוזיאון היסטורי לאומי או אפילו באטרקציה של קרקס. אני מבין את הצורך של אנשים במה שמכונה "תיירות אפלה", אבל יש משהו כל כך מחלל, כל כך מזעזע, בהתייחסות לאושוויץ כאל "אטרקציה" – וזה בדיוק מה שהיא הפכה להיות כיום:עוברים מאתרי העינויים, לאזור המסדרים, לתאי הגזים, לאזור המשרפות, וכמובן – לחלונות הצפייה שמציגים את ההמונים של הנעליים, מברשות השיער, המזוודות – ועוד ועוד.

הצטמררתי רק מהמחשבה על 1.1 מיליון הצרחות של נשמות שעזבו את העולם על האדמה הזו – וגם מאלפי הנשמות שניצלו, בקושי…

אחד הזיכרונות הכי מטלטלים שנשארו לי מאושוויץ הוא שיחה בטלה שניהלו ביניהם כמה בני נוער אירופאים – אולי סטודנטים – בעודנו עוברים מ"חדר מוזיאוני" אחד לאחר. המדריך נזף בהם על כך שקולם מפריע לאלו שרוצים “להקשיב לו”. אבל האם אפשר לנזוף בהם ביותר מזה? האם להקשיב לו זה מה שחשוב, או להקשיב ולכבד את המקום הזה בשתיקה, כי ממש אין מילים, אין מילים... אולי זו פשוט טבע האדם – האם אנחנו מסוגלים באמת "לזכור" זוועות שאינן ניתנות להבנה אנושית?

המדריך, במקצועיות רבה, הוביל אותנו מאתר לאתר. קבוצות נוספות היו אחרינו, רבות כבר היו לפנינו. אני הרגשתי – כל כולי – מוצף, נסער, חסר אונים, כועס ומבולבל – הכול בעת ובעונה אחת.

זה היה אושוויץ עבורי – הפעם.

מיידנק היה שונה: ההדים של מחנה שכמעט ואינו מדובר

בניגוד ל"חוויה שלי בביקור באושוויץ", הביקור שלנו במחנה ההשמדה מיידנק היה משהו שחשתי בו כזיכרון עוצמתי, מלא משמעות ואף "מקודש". דווקא שם הרגשתי שאינני "תייר", אלא אדם, יהודי, קרוב משפחה – שבא במסע של עלייה לרגל, כדי לחלוק כבוד לקרוביו שמשפחתם נגדעה באכזריות במפלצתיות של הגיהנום הנאצי על פני האדמה.

אין פירוש הדבר שהנשמה לא נחבטת כבר מהרגע הראשון של ההתקרבות. כשנכנסים אל שטח "מוזיאון מיידנק" (שהוא בעצם שטח המחנה לשעבר, כיום באוויר הפתוח), הדבר הראשון שמבחינים בו הוא עד כמה המקום האיום הזה נמצא בעצם בפרבר של העיר לובלין. במשך שנים חיו משפחות פולניות את חיי היומיום שלהן, לא רחוק בכלל מהמתרחש כאן...מה שעושה את מיידנק לעוד יותר מטלטל הוא העובדה שהכול נראה "שלם" כל כך – בשונה מאושוויץ-בירקנאו וממחנות ההשמדה הנאציים האחרים בפולין, שבהם הושמדו עדויות רבות עם בריחת הנאצים. מיידנק שוחרר במהירות יחסית על ידי הצבא האדום ביולי 1944, והנאצים לא הספיקו לפרק את המחנה או להעלים ראיות. כתוצאה מכך, מיידנק הוא מחנה ההשמדה הנאצי השמור ביותר באתרו המקורי. אפשר ממש "לראות הכול":

מיכלים של ציקלון B לתאי הגזים

משרפות

תאי גזים- חדר פנימי

דווקא כאן, יותר מכל מקום אחר בפולין, הרגשתי את נוכחותו של אבי.

אבי שרד את השואה במקום אחר – בז'טל, בלארוס (שאז הייתה פולין הכבושה) – כ-300 קילומטרים מזרחית מכאן, שם נרצחו הוריו, אחיו ואחותו (בנוסף לקרובים רבים שנרצחו בז'טל ועיירות אחרות, כולל סבתו). כאן במיידנק נספתה משפחה שהייתה יקרה מאוד ללבו: דודתו מניוטע, בעלה אברהם, ושלושת ילדיהם – רייזלה, יצחק ושרוליק (ישראל), מהעיר וולקוביסק.

אבי היה קשור אליהם במיוחד, שכן חי עימם כנער בתקופה שלמד בגימנסיה העברית, מוסד שהיה מרכזי כל כך בזהותו ובחייו. משפחת דודתו הושמדה כולה. מסיבה "אדמיניסטרטיבית" כלשהי במכונת ההשמדה הנאצית, משפחת מניוטע הועברה תחילה לגטו ביאליסטוק ומשם נשלחה למותה במחנה מיידנק.

מעט מאוד ידוע לי מעבר לכך – רק שאבי תמיד דמע כששאלתי אותו עליהם. לא הצלחתי לדבר איתו מספיק על המשפחה הזו, ואני מצר על כך. ייתכן שכיוון שכבר לא חיו בז'טל, המקום שהיווה את מוקד הזיכרון והעיסוק שלנו לאורך השנים – נשכחה משפחתם במידה מסוימת מתודעת הזיכרון וההנצחה. למעשה, אבי מעולם לא חזר לבקר בוולקוביסק, וגם אני לא הגעתי לשם במסע הקצר שלי בבלארוס. אולי זהו דבר שאוכל לתקן בעתיד.

דודתי מניוטה, בעלה אברהם ביטנסקי ושלושת ילדיהם — רייזלה, יצחק ושרוליק — הוגלו מוולקוביסק ונספו במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק.

באתי למיידנק גם עבור אבי. למרות שאני מאמין שחלק מ"דור ההמשך" של משפחתנו – הנכדים – ביקרו במיידנק לזמן קצר במהלך מסע פולין שלהם בתיכון, אני כמעט בטוח שהם לא הגיעו לשם "מוכנים" כפי שאני הגעתי עכשיו. עבדתי עם אישה נפלאה שפגשתי דרך Servas בפולין, איוונה נוביצקה, שהתנדבה ליצור זיכרון וירטואלי למשפחת מיניוטע. הגעתי כשאני אוחז בתמונות – התמונות היחידות שהיו לאבי של המשפחה הזו – אלה שהוא שמר באלבום "מאז". אמרתי קדיש ועמדתי בדממה, עם התמונות ביד, חושב על אבי ועל הזיכרונות שהיו לו ושאותם לא הכרתי. אם לתמונות יש קול, ואם למקומות יש זיכרון – אני מאמין שהצלחתי להעביר משהו לקרובי משפחתי הטרגיים שמעולם לא הכרתי. מה שאני יכול לומר על מיידנק – אני יכול לומר על פולין כולה: העבר חי בתוכנו, גם כשהעולם ממשיך הלאה.

פסטיבל התרבות היהודית בקרקוב: התפעלות, אופטימיות – ושאלות לא פשוטות

קרקוב היא עיר יפהפייה. יש בה עיר עתיקה משומרת היטב, כיכרות שוקקות וחיים תרבותיים עשירים. היא מציעה שילוב ייחודי של ארכיטקטורה מימי הביניים, היסטוריה מלכותית ומורשת יהודית – הכל במרחק הליכה. בניגוד לערים רבות בפולין, קרקוב לא נהרסה במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שתורם מאוד לאותנטיות שלה. הקסם שלה נובע מהשילוב בין אווירה היסטורית לתרבות מודרנית תוססת. תכננו להישאר בקרקוב שלושה לילות בלבד – אך בגלל ביטול טיסות נותרנו שבוע. אם כבר להיתקע – זו עיר טובה לכך.

מה שעניין אותי במיוחד הפעם לא הייתה "קרקוב העיר", אלא הרובע היהודי שלה – קז'ימייז' – וההיסטוריה היהודית המקומית, ובמיוחד הפסטיבל שנערך בדיוק אז: פסטיבל התרבות היהודית ה-34. משהו משך אותי לשם כמו מגנט – בכל יום, במשך שעות, הלכתי לאירועים ברחבי העיר. הייתי צריך ממש להתווכח עם מירב, אשתי, כי סיכמנו מראש שנסיעתנו לפולין תתחלק חצי-חצי: חצי שואה/יהדות וחצי "טיול רגיל". פחות או יותר עמדנו בכך – עד קרקוב. שלושת הימים הנוספים שנוספו בגלל ביטול הטיסה, בשילוב הפסטיבל – שברו אותי. לא עמדתי בפני המגנט.

פסטיבל יהודי של חמישה ימים בפולין? תהיתי. אף אחד לא יודע כמה יהודים חיים בפולין. ההערכות הרשמיות מדברות על 15–20 אלף, אך מקורות אחרים מציינים שגם 100 אלף אנשים טוענים למוצא יהודי כלשהו. הכל מאוד מסובך, ובוודאי שאינו תואם את ההגדרה ההלכתית המסורתית של "מיהו יהודי". 80 שנה אחרי השואה, ועוד יותר מ-40 שנות קומוניזם – הקרע עם העבר עצום.

הרב אבי באומול, ישראלי-אמריקאי, כיהן כרב הקהילה היהודית הקטנה בקרקוב במשך 11 שנים עד 2024. הוא דיבר לא פעם על תופעה חזקה ומרגשת: אנשים שפונים אליו – לעיתים מדי שבוע – ומספרים לו שהם חושבים שאולי יש להם שורשים יהודיים. לרוב מדובר בצעירים, שגילו זאת רק לאחר מותו של סב או סבתא, שהסתירו את "המידע הזהותי" הזה. מסתבר שלהיות יהודי – לא היה דבר שכדאי להתבלט בו בפולין שלאחר השואה, לאורך עשרות שנות קומוניזם, וגם כיום, אולי.

נוכחות יהודית לצד היעדרות

קרקוב הייתה שונה מרוב מה שחוויתי בפולין. היה בה לא רק "היעדר" אלא גם נוכחות מסוימת. העובדה שהעיר לא נהרסה אפשרה לקיים מציאות בה שבעה בתי כנסת עדיין עומדים על תילם, מסעדות עם שלטים בעברית וביידיש, ואם מחפשים היטב – אפשר לראות אפילו כתובות יידיש מקוריות על קירות. יש שלטים קטנים לזכר משפחות יהודיות שגרו שם – ולעיתים גם זכר לשואה. זה ריגש אותי מאוד.

סיור ההליכה החינמי על יהדות קרקוב בשואה זכור לי היטב. עברנו באזורים שבהם מבנים מקוריים עדיין עומדים, באזורים של הגטו. לקראת סיום, בשמש הקיץ הקשה של קרקוב – הדמעות סוף סוף באו. אנדרטת הכיסאות הריקים: 70 כיסאות ברונזה – כל אחד מהם מסמל כ-1,000 יהודים שגורשו או נרצחו מהגטו. האנדרטה נמצאת בכיכר גיבורי גטו קרקוב, מול קטע החומה האחרון של הגטו. פיזור הכיסאות מסמל את הפיזור הכאוטי, ההרס והמשפחות שנותרו ריקות.

ניגשה אלינו צעירה מצרפת שדוברת עברית – פסיכותרפיסטית, לשעבר תושבת ישראל, כיום בארה"ב. היא הגיעה במקרה לפסטיבל ולסיור. בסיום ביקשה בשקט אם מישהו רוצה להישאר עמה רגע לומר תפילה לזכר הנספים. כל הקבוצה עזבה – ורק שלושתנו נשארנו לקרוא את "אל מלא רחמים". זה היה כאן, במקום הטראגי הזה שזכה לשמצה, כשנשארתי לבדי לאחר שהתפזרה הקבוצה, בין כיסאות הברונזה הפזורים באקראי, כשנאמרת בקול המילה "רחמים" — שדווקא אז פרצו לבסוף הדמעות המשותפות שלנו…

עד כמה "יהודי" הוא פסטיבל התרבות היהודית?

אירוע מרשים. מי היה מאמין לפני 30–40 שנה שיהיה בכיכר ציבורית בקרקוב מקום לשירה, ריקוד, לימוד, אוכל ושתייה סביב "תרבות יהודית"! אומרים שהפסטיבל מושך 20–30 אלף מבקרים מדי שנה – מהגדולים מסוגו בעולם. יותר מ-200 אירועים, במימון ממשלתי פולני ובינלאומי, קרנות פילנתרופיות ואפילו תמיכה ישראלית דרך השגרירות.

מאחורי הרעיון – יאנוש מקוש, פעיל לא-יהודי מרשים שייסד את הפסטיבל לפני כמעט 40 שנה. ההתעוררות שלו החלה כשהיה סטודנט בפולין של שנות ה-80, וקרא את יצחק בשביס זינגר. סיפוריו של זינגר פתחו לו חלון לעולם יהודי עשיר שנמחק בזמנו מהזיכרון הפולני. מאז ועד היום – מקוש הוא איש עם חזון, שליחות ויכולת להוציא רעיונות לפועל.

אבל...

מה בדיוק "יהודי" בכל זה? כן, יש שבעה בתי כנסת – אבל כמה מהם פעילים באמת? האם אלו לא למעשה מוזיאונים? תיירות יהודית פורחת, כן – אבל בחנויות מוכרים בובות של "יהודי עם זקן", מסעדות מגישות "אוכל יהודי" שכולל... בשר חזיר. רוב המבקרים אינם יהודים. הצלבת תרבויות זה נפלא – אבל מה זה אומר על אותנטיות?

יאנוש מביא אמנים מישראל ומארה"ב – כולל מוזיקאים ממוצא מרוקאי, תימני, אמנים לא-יהודים שמנגנים כלייזמר או מוזיקה "אתנית". זה גורם לחשוב מחדש: מה זו בכלל "תרבות יהודית" כאן? האם החיבור לעבר נשמר או מתערפל? הנושא לא הרפה ממני לאורך כל שהותנו בקרקוב.

השתתפתי באירוע שנקרא "הקשבה עמוקה ברחובות קז'ימייז'", חשבתי שמדובר בהזדמנות לשיתוף רגשי, הזדמנות לפרוק מכל מה שהסתובב לי בנשמה במסע הזה. אך לא הייתה כל התייחסות לשואה, גם לא למילה "יהודי". בהמשך הבנתי – השואה איננה במרכז הפסטיבל. היא נוכחת – אך ברקע. הפסטיבל עוסק בחגיגה של חיים, תרבות, מוזיקה – ולא בהרס. אולי זה רעיון טוב. אבל – האם זה ראוי ונכון? באותם רחובות – יש דוכני פלאפל וקונצרטים, במרחק מטרים מאתרי גירוש ורצח. האם זה לא מצריך גם עיסוק בעבר? הכל "הולך" למטרת הפיתוח התיירותי של ההיסטוריה היהודית?

דוגמה טובה לדו-ערכיות הזו היא הבר-מסעדה "חברה" (Hevre). המקום פעל כבית כנסת מהמאה ה -19 – נברשות עתיקות, תקרות גבוהות, ציורי קיר אותנטיים, מחיצה נשית שעדיין קיימת – והכול הפך לבר לאלכוהול ואוכל. גם אנחנו התלבטנו – האם זה טוב או רע? מצד אחד – לפחות המבנים נשמרים, יש תנועה, חיבור בין עבר לעתיד. מצד שני – האם אין כאן "חילול", חוסר כבוד?

ובשורה התחתונה...תרבות יהודית או לא – תעשיית התיירות יודעת לשלב בין "אתרי מוות" לבין "אתרי כיף", ולעשות מזה כסף. אז גם אנחנו רקדנו לצלילי להקת ביג בנד פולנית מהשנות ה-20–30. העבר וההווה משולבים, ולפעמים – זה מרגש, מבלבל ובלתי ניתן לפענוח.

לתת עדות במקום שבו אבי מעולם לא עשה זאת: ב"מוזיאון פולין"

בחרתי לסיים את הכתיבה הזו דווקא באירוע שהתרחש בתחילתה של מסענו בפולין. הסיבה לכך היא שהאירוע הזה מרגיש לי יותר כמו "סיום" מאשר "פתיחה", אף על פי שבאמת, התחושה העמוקה שלי היא שהכול עודנו "מתמשך".

כחודש לפני נסיעתנו לפולין, כאשר התוכניות עוד היו בחיתוליהן, פנתה אליי חברה מ-Servas, שעובדת במוזיאון פולין, ושאלה אם אהיה מוכן ומעוניין לתת עדות מצולמת על חוויותיו של אבי בשואה, במסגרת פרויקט ההיסטוריה שבעל-פה שלהם. הסכמתי מיד, בתחושת שליחות ותחושת משמעות שנולדה כבר בעצם ההזמנה. סיפורו של אבי בשואה ליווה אותי כל חיי, והגיע לשיאו בעבודה שיצרתי להפוך את עדותו לסרט קצר בשם מורשת מקודשת, באורך 17 דקות, ובהמשך גם לגרסה מקוצרת של פחות מ-10 דקות. איני מפרסם את הסרט בפומבי, מתוך חשש לפגוע באינטימיות של חשיפת הסיפור ושל דמותו של אבי. עם זאת, הקרנתי אותו באורח סלקטיבי לאנשים וקבוצות שנראו לי מתאימים — גם באופן פרונטלי וגם ברשת. מאז מותו של אבי בשנת 2019 הרגשתי שזהו חלק מייעודי – לשתף את הסיפור מתי שרק אוכל.

עם הזמן הבנתי שהסרט הזה אינו רק על אבי ואובדניו, אלא שהוא עבורי סיפור מעצב – סיפור שבלעדיו איני מבין את עצמי. הוא חלק מהותי מהתשתית הערכית והקיומית שלי. כבר בשנת 2007, כשהתחלתי לעבוד עם עורך וידאו על העדות המלאה של אבי, באורך 3.5 שעות, ידעתי שכל פרט, כל ניואנס – חשוב. תמיד הרגשתי אחריות לדעת, לתעד, ולהעביר את הסיפור. והאחריות הזו בהכנת הסרט לעיתים הדירה שינה מעיני, ברצון לתת את המיטב "להעביר את זה נכון".

יוזף, עובד המוזיאון, ומנהל צוות הצילום הציבו אותי על כיסא בחדר קטן, הפעילו את המצלמה – והתחלנו. הזהרתי אותו מראש שאני יודע המון על סיפורו של אבי, ויכול לדבר "בלי סוף", ושיעצור אותי אם אני אומר יותר מדי. התחלתי לספר "מההתחלה" – על ז'טל, על המשפחה – מתוך מחשבה שהוא יאבד עניין תוך זמן קצר. אך זה לא קרה. להפתעתי ולכבודי, יוזף לא עצר אותי אפילו פעם אחת. להיפך – הוא המשיך להקשיב. מפעם לפעם אמרתי: "רגע, שכחת עוד סיפור חשוב..."

הרגשתי מועצם. שנים רבות אני עוסק באיסוף כמעט אובססיבי של כל פיסת מידע, כל מסמך, כל תמונה, כל שם שאבי אי פעם הזכיר או כתב בנושא. כשדיברתי מול המצלמה, חשתי את נוכחותו בי. הרגשתי גאווה על כך שאני עושה זאת למענו, למען הוריו ואחיו שנרצחו באכזריות. אם לא אני – אז מי? הרגשתי שאני ממלא שליחות: להעביר את הסיפור לאנשים לא מוכרים שיום אחד ייכנסו לאתר של מוזיאון פולין וילחצו על הקישור לצפות בו.

ושוב ושוב בתוכי עלתה שאלה: "מה החשיבות של זה? יש אלפי עדויות, מה ערכו עוד אחת?" – ובכל זאת המשכתי.

ואז פתאום הבחנתי – אני כבר לא מדבר רק על אבי. אני שואל את עצמי, מול יוזף והמצלמה: למה אני כל כך קשור לסיפור הזה? למה דווקא אני ולא אחיי כאן? למה אני עושה את כל זה? אף אחד לא ביקש ממני. אני נדחף על ידי משהו פנימי שאני לא תמיד מבין. האם אני נאחז במשהו שאיני מסוגל לשחרר? ואם כן – למה? האם עליי לשחרר? ומה ייצא מזה?

ואז, אחרי שתיקה ארוכה מאוד, יוזף אמר בשקט:"אז למה אתה חושב שאתה כל כך קשור לסיפור הזה ולרצון לספר אותו לאחרים?"

ופתאום – שלא כהרגלי – נעצרתי. זרם של אנרגיה עלה בעיניי, והתחלתי לבכות. לרגעים לא יכולתי לדבר, וכשכן – המילים יצאו מקוטעות:"כי... אני מרגיש... שאם אבי שרד... חייבת להיות לזה משמעות... ואם אני חי כי הוא שרד... אז גם לזה חייבת להיות משמעות... אני רוצה להבין את משמעות חיי... אני רוצה לחיות את חיי מתוך משמעות ותכלית..."

שיתפתי את יוזף שבסיום עבודת הדוקטורט שלי ציטטתי את ד"ר ליאון חמידס, ניצול שואה שהיה בן שבע כשהוריו נרצחו והוא ואחיו הוסתרו במנזר באוקראינה. לימים הפך לרופא בכיר בארה"ב. הוא אמר:"אם אתה ניצול שואה, בשלב מסוים אתה תצטרך לשאול את עצמך – למה אני שרדתי? והשאלה הזו מטילה עליך מעין אחריות, לעשות משהו עם חייך – כי אתה צריך, ראשית, להיות ראוי לכך ששרדת, ושנית – לחיות את חייך גם עבור אלה שלא זכו."

ואבי, ברגע שלא אשכח לעולם, במהלך מסע משפחתי לז'טל ב-6 באוגוסט 2000 – יום השנה ה-58 לטבח של עיירתו ומשפחתו – פרץ בבכי כשהוא אוחז באנדרטת קבר האחים, ואמר לעינינו:"למה אני שרדתי?! למה דווקא אני, והאחרים לא?!... אני לא הייתי טוב מהם... אלוהים היה צריך לתת לי תשובה..."

אני יודע שהשאלה הזו, אותה נשא אבי בלבו עד יומו האחרון – איננה רק שלו. באיזו דרך עמוקה, שאיני מבין עד הסוף, היא הועברה אליי – כדי שאשאל אותה בדרכי שלי, ביכולת שלי. זו שאלה קיומית שאולי אין לה תשובה – אבל היא תלך איתי. אולי, מתוך חיים מתוך נאמנות לסיפור הזה – אהיה ראוי להעביר אותו הלאה.

תמונה: אבי, 6 באוגוסט 2000, חמישים ושמונה שנה אחרי האחרון בז'טל

לסיכום – אז איך הייתה פולין?

כשמישהו שואל אותי "איך היה הטיול שלך לפולין?", גם עכשיו, שלושה שבועות מאז שחזרנו, אני לא ממש יודע מה לענות. אולי הכי נכון יהיה לומר: "משמעותי – ומורכב". הביקור בפולין היה בשבילי מלא בשאלות, פרדוקסים ובניגודים, רגעים של התרוממות רוח לצד אכזבות. כך או כך, אני מרגיש שהחוויה הזו עדיין מהדהדת בתוכי – והיא כנראה תמשיך להדהד עוד זמן רב.

באמת קיבלתי יותר ממה שציפיתי.