"זיכרון במקום" מעל הכל

אני לא תמיד מרגיש כך, זה לא תמיד כל-כך פשוט וברור.

השבוע, ביום שני בערב, 25.4.2022, העברתי את "זיכרון בסלון" - בפעם הראשונה פנים אל פנים לקבוצה של אנשים באולם בית הכנסת השכונתי והנחמד ולא בזום כפי שעשיתי בשנתיים האחרונות, הפעם ללא אבי לידי- כמו שהוא היה אז ב 2016 בביתנו בקדימה. הרגשתי מסופק, שנגעתי במשהו נכון, משמעותי, ראוי, שעשיתי את אשר ליבי ביקש באהבה ובמסירות. זה היה מתאים, אחראי, מכבד. לזה אני קורא "לשאת את הלפיד". למסור הלאה את הסיפור ולהרגיש את חיוכו המרגש של אבי המביע תודה בעיניו, את חיבוקו החם והאוהב , לאחר שהוא כבר לא איתנו כמעט שלוש שנים. אני יכול ליישר מבט ישר לתמונה המשפחתית היחידה והמונצחת שקיימת ולהרגיש את הקשר ואת הגאוה. כי אני יודע עד כמה היה חשוב לאבי לזכור ולא לשכוח, גם שלא יכל להגיד את זה, גם כשהמילים נבלעו לתוך בטנו בעצב. אני לא תמיד מרגיש כך, זה לא תמיד כל-כך פשוט וברור.

הסרט שהראתי של 17 דקות של עדותו של אביו מול קבר האחים בעריית ז'טל, שאותו אני קורא "מורשת מקודשת", הוא ממש ממש לא "עוד סרט" עבורי. למעשה הוא מבטא את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי, ספק אם אבי יכול היה לדמיין עד כמה. הסרט נלקח ועובד בצורה מקצועית מחומרים יקרים מפז, מרגעים ייחודיים של חייו של אבי, וגם שלי, שבהם יצא הגורל ויכולתי להיות נוכח, להיות עד, אני ומצלמת הווידיאו הישנה, וכשהפילם אזל, ונתלנו ב"קסטה" הישנה בטייפ-רקורדר הקטן והצולע.

ב-6 באוגוסט, שנת 2000, בדיוק 58 שנים לאחר הנורא מכל, במקום שבו נרצחו בדם קר היקרים ביותר של אבי, בבורות ההריגה שממנו הוא ניצל בנס. הציוד שהיה לרשותנו הצליח להנציח בדרך שאין ביכולתנו לתכנן מראש, את הרגעים הכי פגיעים של השתפכות הנפש ממעמקי הנפש של אבי- מילים שיצאו עמוק מתוכו תוך בכי ונכנסו עמוק לתוכי כמורשת מקודשת: "למה אני נשארתי בחיים כאשר כל האחרים הלכו למותם?!" זוהי מורשתי שעלי להנציח בדבקות, אך בזהירות, באהבה אבל תמיד בכבוד. כבר היו מצבים שהרגשתי שהכבוד לא היה שם.

כשלפני שנה דיברתי והקרנתי בזום לקבוצה של אנשים, חלקם עם מסכים שחורים שאת פניהם לא ראיתי, שאחרי ה 10 דקות של הסרט הקצר, ללא הזדמנות לשוחח עם הצופים, קבלתי תודות על ה"סיפור המרגש" ו"הסתיים האירוע". החבר'ה הלכו חזרה לעבודתם. הלו"ז דחק. נשארתי ריק, נבוך, אשם שעשיתי את זה. ניסיתי וטעיתי. במקום לכבד את זכר הסיפור, נתתי "פוש" של "התרגשות" לאנשים שלא הכרתי ולא אכיר בחיי. מי יודע, ייתכן וחלקם היו עסוקים במולטי-טסקינג בוואטסאפ כשהמסך הקרין את אבי שופך את נפשו צמוד לבורות ההריגה שבהם נרצחו באכזריות 2500 יהודים תמימים בלוא עוול בכפם.

היו זמנים שאני שיבצתי את הסרט הקצר לתוך סדנא שהנחתי ולאחר מכן לא הייתי בטוח שהיה ראוי. הלכנו הלאה יותר מדי מהר. לדבר הבא. נשארנו באויר. הצטערתי. הרגשתי תחושה של "זילות".

לא. לא כל מקום ולכל אדם הוא הכתובת בשביל זה. אני חייב לדעת לנווט. בניווט יש טעויות אבל חייבים ללמוד לנווט יותר מדויק. כמו שהיה השנה ביום שני בערב. נפל לי האסימון מה המפעל של "זיכרון בסלון" עושה, בגדולתו וגם בסיכוניו. מצד אחד, הוא חלק מ"הפרטת זיכרון לשואה", משאיר בצד את הטקסים הציברויים הרבים ולפעמים משעממים ונטולי רגש אישי ונותן לאנשים דרך אישית ומרגשת להתחבר לסיפור השואה של אדם ספציפי. גם כשהשורד עצמו כבר לא בחיים, יש דור שני או קרוב משפחה- הם לא השורדים אבל הם מכירים את השורדים טוב מכל אחד אחר. זהו מבורך וחשוב.

אך יש צד שני.

אנחנו חיים בתרבות ובעידן של ה"כאן ועכשיו", רוצים לספק לעצמנו ריגוש מהיר, אבל גם רוצים שיתחלף למשהו אחר לריגוש אחר, שלא ישעמם. כאן נכנס תרבות הרייטינג, הקיטש, סיפורי הזוועה המותאמים לדקות המדודות של המצלמה וזמני השידור לפני הפרסומות. המילים של עדי אלטשולר, היזמת המרשימה של "זיכרון בסלון" ועוד מספר מיזמים ראויים, אותה אלטשולר מדליקת משואת יום העצמאות, בכבודה ובעצמה, ממקדת את התחושה שלי טוב מכל. בראיון ב"מסוף הארץ" בשבוע שעבר, אמרה אלטשולר:

"...מגיעות בקשות כמו "תשלחו לי ניצול טוב, שהיה באושוויץ, שיש לו מספר על היד, שיש לו תמונות, שמדבר בול שעה"- כאילו שאנחנו עושים להם אודישנים ובונים עבורם הרצאת טד..." אני שואל: האם יש דבר יותר מחליא, מבזה ודוחה מזה?

לא, לא לא, אני לא משחק במגרש הזול והמבזה הזה. אני כבר רואה לאן זה מוביל. אם קיים חילול השם בעולם הזה הוא נמצא בדיוק בדבר הזה וכל נגזרותיו. התקשורת והרצון של אנשים להתרגש יכולים למצוא את סיפוקם במקומות אחרים. לא על חשבון זכר המשפחה שלי, גם לא של השכנה ממול ולא על חשבון זכרם של ששת המיליונים. אין לנו את הרשות להשתמש בהם, אלא לזכרם בלבד, בדרך, בצורה ובמקום הראויים לכך. חס וחלילה שלא נהפוך אותם כקרדום לחפור בו.

אני דור שני ויש לי מורשת, אחריות ושליחות לקיים. אני מוכן. מוכן ומזומן. לקיים מצוות הזיכרון. מה שחשוב הוא "הזיכרון במקום"- במקום הראוי- לאו דווקא הזיכרון בסלון. למרות שכולנו חכמים, כולנו נבונים כולנו יודעים שהזמן שיעבור יגבר עלינו, והעולם לא יעמוד במצוות "זכור ולא לשכוח".

כי יש דברים שאתה בוחר בהם, ויש דברים שבוחרים בך. אני מוכן ומזומן. רק מקווה ללמוד לנווט קצר יותר טוב מכאן ואילך.