למה הולכים 800 ק״מ? הכוח, המשמעות וההבטחה של מסע הקמינו דה סנטיאגו

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי למסעות ארוכים. כשהייתי בערך בן 11, גדלתי בפרבר הקטן “לורלטון” שבקווינס, ניו יורק. אני זוכר איך רכבתי על האופניים לאורך הרחוב הראשי (“מריק בולווארד”) מזרחה - עד כמה שרק הצלחתי להגיע אל תוך לונג איילנד. אינני זוכר שהייתה לי מפה או איזושהי “תכנית” לאן אני הולך, ובוודאי שלא למה. משהו במסע אל הבלתי-נודע (לפחות עבורי), הסקרנות, המפגש עם הלא-מוכר והעשייה הפיזית של כל זה בגוף - משך אותי עמוק פנימה.

שנים רבות לאחר מכן, בגיל 23, מצאתי את עצמי מטייל לבדי במזרח הרחוק - מטפס הרים בהימלאיה, שט בסירות ובאוטובוסים פיליפיניים למקומות שלא היו מוכרים לי כלל. במבט לאחור, שאמר לי משהו פנימי לא-מוגדר, הבנתי שלא הייתה לי מטרה ברורה - רציתי את התהליך יותר מאשר את היעד. כאילו ידעתי באופן אינטואיטיבי שלמסעות הללו יש רבדים רבים, גם אם אז לא השתמשתי במילה “מקודש”. לרגל "טקס מעבר" בגיל 50 חקרתי והעמקתי, ולבסוף בחרתי בטקס בן תשעה ימים ביערות דרום אנגליה - “מסע חזון”  Vision Quest: עיבוד מודרני של טקס אינדיאני מסורתי, שבו ביליתי ארבעה ימים ולילות לבד ביער, בצום ושתיית מים בלבד. החוויה - שהגיעה לשיאה בשלושת ימי “החזרה” שלי לחיים החברתיים לצד המנחה והקבוצה — הייתה אחת הדרמטיות שהכרתי.

לא כל המסעות הארוכים והמשמעותיים הם פיזיים או נעשים לבד. כשאני מביט לאחור היום, אני יכול לומר בביטחון שהמסע המשפחתי בשנת 2000 - עם הוריי ואחיי לעיירת הולדתו של אבי, ז'טל שבבלארוס -היה “מסע פנימי” שעיצב אותי יותר מכל מסע אחר. שם פתח אבי מרדכי את לבו ונשמתו באופן שטרם הכרנו, מול קברי האחים שבהם נרצחו בני משפחתו ויותר מ-2,500 יהודים נוספים בשואה. הוא כינה זאת “עלייה לרגל בלתי נשכחת אל העבר והקדשה אל העתיד.” זכיתי להנציח רגעים אלו במצלמה - זיכרון לדורות הבאים.

עליות לרגל היו איתנו מאז ומתמיד

נראה שעליות לרגל מתקיימות מאז שהתקיימה הציביליזציה עצמה. עליות לרגל היו מאז ומתמיד חלק מרכזי בדתות רבות—נצרות, יהדות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם ושינטו, בין היתר. גם ההגדרה של המושג “עלייה לרגל” השתנתה והתרחבה לאורך השנים. באופן מסורתי, עלייה לרגל הייתה מסע אל מקום קדוש, מסע שעשוי להוביל לשינוי פנימי, שלאחריו החוזר—העולה לרגל—שב לחייו הרגילים. העולה לרגל (מלטינית: peregrinus) הוא נוסע—ממש, “מי שבא מרחוק”—היוצא למסע אל מקום מקודש. בדרך כלל זהו מסע פיזי (לרוב רגלי) אל מקום בעל משמעות מיוחדת למאמיני דת מסוימת. בין עליות הרגל הידועות בעולם: החג’ למכה באסלאם; העליות לרגל לבית המקדש בירושלים שלוש פעמים בשנה בימי בית ראשון ושני; העלייה הנוצרית לרומא ולעיתים בעבר לירושלים; העלייה ההינדואית לוורנאסי; ועוד רבות.

בעידן המודרני, עליות הרגל חורגות יותר ויותר מגבולות הדת ונעות אל עומק הממד האנושי: אל שאלות, מאבקים, כיבוד וזיכרון החיים עצמם. “העלייה לרגל המודרנית”, אם אפשר לקרוא לה כך, מעמידה במרכז הבמה את השאלות האנושיות של העולה לרגל: איפה אני נמצא בחיי היום—ומה אני מאחל לעצמי מכאן ואילך?

לצאת לעלייה לרגל פירושו להכניס את עצמך למסגרת שמבקשת משמעת, סיבולת, פשטות, התבוננות ורצון “להתנתק מחיי היום־יום” כדי לאפשר לשכבה עמוקה יותר להתגלות. עלייה לרגל אינה רק מסע אל מקום קדוש, והיא בהחלט איננה רק שאיפה “להגיע לשם”, על אף שהיעד הוא חלק מן החוויה הכוללת. המסע כולו עוסק בשינוי שמתרחש בדרך עצמה. ושינוי זה נולד מן הבלתי־נודע, מן האמון בחיים, מן הביטחון הפנימי ומן תחושת הכיוון והמטרה.

למה הולכים ברגל?

ההליכה אינה מקרית - היא מהותית. הנה למה:

1.      הליכה מאטת אותנו

בחיי היומיום אנו רצים. במסע - הקצב הוא קצב הנשימה.

כשמאיטים:

• המחשבה נפתחת

• הלב מתרכך

• התחושה מתחדדת

ההליכה מלמדת זמן אנושי - לא דיגיטלי.

2.      ההליכה משתיקה את הרעש

צעדים-צעדים - והמיינד נרגע.המחשבות נעשות עננים חולפים.המסך הפנימי נפתח.

“Solvitur ambulando”- הדברים נפתרים בהליכה.

3.      ההליכה מאחדת גוף ונפש

במסע רגלי אנו שוב:

• מרגישים את האדמה

• נושמים באמת

• זוכרים את הכמיהה

• הולכים בכיוון של חיינו

המסע הופך מנטלי - לגופני.

4.      ההליכה חושפת מה שאנו נושאים

פחדים, געגועים, כאבים, שאלות - עולים אל פני השטח.לא בבת-אחת - בהדרגה.

5.      ההליכה מפשטת אותנו

בדרך אתה נושא רק מה שאתה מסוגל לשאת.האוכל פשוט. המיטה פשוטה. החיים פשוטים.ומתוך הפשטות - החירות.

6.      ההליכה מחברת בינינו

בשביל - אין תארים, מעמד, תפקיד.יש שני בני אדם.בשיחה, בשתיקה, בלחם.זה אנושי - וזה מרפא.

7.      ההליכה היא מטאפורה של חיים

צעד-צעד.קדימה - גם כשאין ודאות.עם תקווה - גם כשלא רואים את היעד.

הקאמינו דה סנטיאגו - מסע אנושי משותף

משהו ייחודי במסע העתיק הזה. כן, הוא מאתגר פיזית - מאות קילומטרים, מזג אוויר משתנה, שרירים עייפים. אבל השינוי האמיתי מגיע מהאנשים.

אלפי אנשים מכל העולם הולכים את הקאמינו(כבר כחצי מליון ב 2025!), כל אחד עם סיפורו:

• לאחר אובדן

• אחרי שחיקה

• בפרישה

• ברגע של שינוי

• כשהחיים “כבר לא מסתדרים”

• כשהלב לוחש: “התחל מחדש.”

בתנועה המשותפת הזו - אנחנו מתרככים.אנחנו מקשיבים אחרת.אנחנו נזכרים באנושיות.

בקאמינו אתה לא הולך רק את חייך - אתה הולך לצד חייהם של אחרים.שיחות נוצרות ללא מאמץ - ליד מזרקת מים, סביב שולחן מרק, או תחת עץ עתיק.איש אינו צריך להרשים, להוכיח, להתגונן.נשאר רק אדם מול אדם.

הקאמינו מלמד: משמעות - לא מוצאים לבד.היא נולדת במפגש.

למה אני הולך את הקאמינו דה סנטיאגו?

זו אינה רק “שאלה טובה” - זו השאלה. והתשובה אינה אחת - אלא שכבות.

אני הולך כי אני יכול

אני מרגיש חי, סקרן, חזק - וסבא טרי.וזה רגע טוב לשאול:מה עוד מחכה וקורא לי בדרך שלא צעדתי בה?

אני הולך כי אני זוכר

מסעותיי בהימלאיה, במזרח, בכפרים נידחים -השאירו בי קצב, ריח, מגע, שפה פנימית.ההליכה היא בית החזרה שלי.

אני הולך מתוך תודה

הליכה ארוכה בטבע מאפשרת לי להרגיש את חיי - באמת.

אני הולך כדי להזדקן בחוכמה

לא רק להזדקן - אלא להתבגר, להתפתח, להעמיק.להמשיך לכתוב את פרק חיי הבא.

אני הולך כדי לחבר בין הדורות

אני חי בזכות נס ההישרדות של אבי בשואה.אני חוליה בשרשרת - ומבקש להעבירה באהבה.

אני הולך מתוך שליחות

אחרי ה-7 באוקטובר, אחרי הטלטלה - עולם שלם מבקש תקווה.ולא תקווה נאיבית - אלא תקווה קיומית, עמוקה, רדיקלית (ברוח מורנו ורבנו, ויקטור פרנקל, אדם מחפש משמעות.)אני

רוצה להקשיב, לאסוף, לתעד, להעביר הלאה.

הקאמינו מושך אליו אנשים הנושאים שאלות קיומיות כבדות-ואני מבקש ללכת איתם, ללמוד מהם, לחלוק איתם.ומתוך כל זאת ליצור “ספר חי של תקווה ומשמעות” -שיסייע לאנשים ברגעים של קושי, משבר, או התחלה מחדש. ספר של סיפורים מאלה שהלכו איתי, התבוננות שלי על מה שאשמע ואלמד, כלים, מחקרים, דברי השראה וכל דבר אחר שיעלה בדעתי שיכול "להיות שם" עבור אנשים רבים ששואפים ומשתוקקים לחזק את המשמעות ואת התקווה בחייהם. זה דבר שקורא לי ממש בפנים, ומשום כך אני הולך לעשות את דרכי כאן ולנווט ולגלות איך ליצור את הדבר הזה בצורה הכי אותנטית ועוצמתית שאוכל.

אני הולך הקאמינו בגלל כל האמור -וגם בגלל מה שאגלה רק בדרך.

כפי שאומר הפתגם:"חכם השביל מההולך בו".

--------------------

אם אתם מרגישים קריאה להיות חלק מהמסע הזה בדרך כלשהי, אני מקבל זאת בהכרת תודה ובלב פתוח. ארגיש שגם אתם "הולכים איתי" את כל הקילומטרים לפני. בתודה ובהודיה רבה.

לינק לתמיכה:https://whydonate.com/fundraising/walking-toward-hope-a-companion-for-hope-and-meaning-