מה שאנו נושאים קדימה: לזכור את אבי ואת השואה
- Ronnie Dunetz
- 4 days ago
- 8 min read
בקושי הצלחתי לשמוע את צלצול הטלפון מבעד לרעש העז של גשמי המונסון, שהכו בעוצמה מחוץ לחדרי בבית ההארחה בדרום הודו. על הקו הייתה אשתי, מירב, שהתקשרה מביתנו בישראל.
״רוני, אני מצטערת לבשר לך שאביך לא אכל כבר ארבעה ימים. בבית האבות אומרים שזה בדרך כלל סימן לכך שאנחנו מתקרבים לסוף.״
זה היה רגע שממנו חששתי כמעט חמש שנים. אבי האהוב והיקר - שכבר חצה את גיל 96 - הלך ודעך באיטיות אך בעקביות. חווינו שוב ושוב מצבי חירום רפואיים: אמבולנסים, חדרי מיון, לילות ארוכים של המתנה. אבי, מרדכי (מקס) דוניץ, היה שורד בכל מובן אפשרי של המילה. איכשהו, תמיד הוא עבר גם את זה.
שאלתי את מירב אם עליי לחזור הביתה מיד. היא ענתה בשקט:״אני לא יודעת מה לומר לך. אם לא תחזור - קח בחשבון שאולי לא תראה אותו שוב.״
לא היה קל להחליט באותו רגע. הקדשתי חודשים רבים להכנת "טקס מעבר" שתכננתי לעצמי לכבוד יום הולדתי ה־60: שלושים וחמישה ימים בהודו, בהתנדבות ובהעברת סדנאות, בהתנסויות טרנספורמטיביות בהשראת יוגה ומורים הודים, ובהתחלה של כתיבת ספרי המסע הפנימי: מציאת משמעות בחיים אחרי גיל 50.
כשהנחתי את הטלפון, רעד חלף בגופי. הבנתי שאני חי כעת הלכה למעשה פתגם של ג'ון נון שציטטתי לאחרים פעמים רבות:״החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות.״
יצאתי לפגוש את סונדר - גבר הודי גבוה ומלא-חכמה, שעמו התכתבתי למעלה משישה חודשים בעת תכנון סדרת הסדנאות לקהילת העמותה שלו המקדמת משפחות מוחלשות. כששמע מה קרה, הניח את ידו על כתפי ואמר בפשטות: ״תחזור הביתה עכשיו. אבא שלך צריך אותך.״
למחרת התחלתי במסע של 24 שעות חזרה לישראל, מעיירה קטנה ועמוקה בדרום הודו.
הגעה הביתה
בשדה התעופה קיבלו את פניי אשתי מירב ושני ילדינו האהובים, שני וגיל. נסענו ישירות לבית האבות, במרחק דקות ספורות מביתנו בקדימה-צורן.
המראה הזה חקוק בזיכרוני. בצידו השמאלי של החדר שכבה אמי היקרה, ציונה, שלקתה בשבץ קשה כמעט שנה קודם לכן והייתה משותקת וחסרת תפקוד לחלוטין. תהיתי אם חשה בדרמה המתרחשת רק כמה מטרים ממנה.
מולי שכב אבי, מחוסר הכרה, נושם בכבדות דרך פיו הפתוח. גופו היה רזה ודל באופן שמעולם לא הכרתי. הפעם היחידה שבה עלתה בי תמונה דומה הייתה מצילום אחד לאחר השחרור, כאשר יצא מהיערות עם נסיגת הנאצים ושחרור האזור על ידי הכוחות הסובייטים.
מרדכי, אחותו פניה ובן הדוד חיים, 1944 - שלושת השורדים היחידים
התצלום הזה הראה את שלושת השורדים היחידים ממשפחותיהם החוזרים לעיירתם ז׳טל (דיאטלובו), שבמערב בלארוס של היום. שלושתם - אבי, אחותו פניה ובן דודם חיים. שלושה מתוך משפחה של כ־30 נפשות שחיו בפולין עם פרוץ המלחמה. הם התאחדו מחדש לאחר שלוש שנים של רדיפה, טראומה, מחנות עבודה, לחימה פרטיזנית, הסתתרות ובריחה.
לפני שעמדתי לצאת ממיטתו, התכופפתי, נשקתי למצחו של אבי ולחשתי:״אבא, אני אהיה אחראי לספר את סיפור משפחתך. אני מבטיח לזכור אותם ולא לשכוח.״
חזרנו הביתה בשעה 22:00. למחרת בבוקר, בשעה 6:00, צלצל הטלפון. אבי נפטר במהלך הלילה.
הסיפור שאבי יכול - ולא יכול - היה לספר
מחקרים, כולל שלי, מצביעים על כך שניצולי שואה נטו להתייחס לחוויותיהם באחת משתי דרכים: יש שדיברו ללא הרף, אפילו באובססיביות; אחרים נמנעו לחלוטין מהנושא. קבוצה קטנה חיה בין שני הקצוות. אבי היה שייך לאחרונה. תמיד ידעתי את העובדות הבסיסיות של סיפורו: הוריו, אחיו ואחותו נרצחו בז׳טל. הוא ואחותו פניה שרדו. העובדות הללו היו חלק מהאוויר המשפחתי שלנו.
אם נשאל, אבי היה עונה בקצרה, ולעיתים מראה לנו את מעט התמונות שנותרו ממשפחתו האהובה. אך אם אני או אחיי ניסינו להעמיק, חומה בלתי נראית הייתה קמה מיד. כאילו היקום עצמו מאותת: אל תמשיכו - זה כואב מדי.
בכל ליל סדר פסח, אבי היה קורא קטע קצר המקשר בין פסח למרד גטו ורשה בשנת 1943. לאחר מכן היינו שרים אני מאמין. דמעות היו עולות בעיניי ללא יוצא מן הכלל. הייתי מסתיר אותן כשפתחנו את הדלת לאליהו הנביא.
רק שנים מאוחר יותר עצרתי לחשוב איך כל זה נחווה עבורי כילד. ביטאתי זאת בשיר הבא:
משפחת דוניץ, ז׳טל, 1934
אילו רק יכולתי
עוד כילד קטן ידעתי.אילו רק יכולתי, חשבתי אז - הייתי עושה זאת.אבל לא יכולתי. גם את זה ידעתי.
בפינת הסלון, במדף התחתון,שכב אלבום שבו התמונות ישנות,שחור, וקצת לבן.
האלבום נח בין הקודש לחול,בין שתיקה לדיבור.
רק בתמונה אחת עמדו כולם יחד -פעם אחת, פעם יחידה. לנצח.משפחת דוניץ. ז׳טל, פולין, 1934.
אילו רק יכולתי, חשבתי כילד,הייתי מציל את כולם.אבל ילד קטן לא יכול להצילמה שקיים רק בתמונה.
אילו רק יכולתי לדבר אליהם,הייתי אומר: לפחות דבר אחד אני יכול -לשמור את התמונה. לנצח.
וכשאני מביט בסבתי,היחידה עם חיוך,אני מדמיין את קולה מתוך התמונה:״תודה.״
אילו רק יכולתי.אילו רק יכולנו.
23 בנובמבר 2024
--
השואה תמיד הייתה נוכחת בחיי, גם אם לא תמיד במודע. למדתי בבתי ספר יהודיים בניו יורק, למדתי היסטוריה, ספגתי טקסים. ובכל זאת, איני יכול למדוד במלואו עד כמה עיצבה אותי חוויית היותי בן לשורד שואה. זה היה שם - בשקט, בהתמדה - מבלי שנקרא בשם מפורש. הדבר השתנה באוגוסט 2000.
אוגוסט 2000
בהיותי בגיל 41 הצענו אני ואחיי נסיעת שורשים לז׳טל עם הורינו, תוך השארת ילדינו הקטנים מאחור. אבי היה בתחילה המום, אך לאט־לאט החל להתרגש.
ההתרגשות שלו הציתה בי משהו - תשוקה עזה להעמיק. מה שהתחיל כהכנה הפך במהרה למוקד חיי, במובן הטוב ביותר. נפגשתי שוב ושוב עם אבי, ראיינתי ניצולים ופרטיזנים, אספתי מסמכים ותצלומים, ושקעתי בהיסטוריה של עולם שנכחד. הייתי מונע רגשית לחלוטין לעבר משהו שנבע ממעמקי נפשי.
המסע בן חמשת הימים היה בלתי נשכח. שלושה ילדים בוגרים, בגילאי 35-43, שעוזבים בני זוג וילדים קטנים, נוסעים עם הורים בשנות השבעים לחייהם, לנים בתנאים בסיסיים, תלויים בין עבר להווה. צעדנו ברחובות ילדותו של אבי, והוא הצביע על בתים, פינות וזיכרונות.
אמא עומדת: בסיה גולדה; אבא: יואל דוד.מרדכי (מוטל) ופניה עומדים ליד הסבתא רחל־לאה, ז׳טל, בערך 1928
שום דבר לא הכין אותנו ליום האחרון: 6 באוגוסט 2000 - חמישים ושמונה שנים בדיוק לאחר הטבח השני והאחרון ביהודי ז׳טל.
6 באוגוסט: עדות שמעבר למילים
הגענו אל קבר האחים בדממה. התחלתי לומר קדיש, אך באמצע קולי נשבר. אבי הקריא שיר שכתב ביידיש זמן קצר לאחר המלחמה, ולאחר מכן תרגומים לעברית ולאנגלית. ניסינו להשתמש במילים, אך היינו בבירור במקום שמעבר למילים.
נדמה היה שהזמן עמד מלכת. דמעות, שתיקה וכובד הנוכחות עטפו אותנו. אני זוכר שחשבתי: הרגע הזה לא יישכח לעולם. הרגשתי קרוע בין הרצון להיות נוכח לחלוטין, להתבונן באבי, לבין הדאגה שמישהו מצלם. רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה החומר הזה יהיה יקר.
בקבר האחים בז׳טל, 6 באוגוסט 2000
כשישבנו יחד ליד הקבר, ביקשנו מאבי לספר את הסיפור שוב. הפעם קרה משהו אחר. דבריו נשאו עוצמת רגש שמעולם לא ראיתי בו קודם. כאילו היה בטרנס של זיכרון, הוא תיאר את אירועי 6 באוגוסט 1942 - אירועים ששברו את עולמו והפכו למורשת קדושה שאני נושא עמי הלאה.
שנים לאחר מכן, הפך התיעוד הזה לסרט קצר בן תשע דקות וחמישים ואחת שניות - חומר שעיצב את חיי באופן עמוק.
שיתפתי את הסרט במסגרות אינטימיות ומונחות במשך כמה שנים. מעולם לא הפכתי אותו לציבורי, מתוך צורך להגן על רגע פרטי מאוד. היום אני בוחר לעשות זאת. אני משתף אותו בהיסוס ומבקש שיתקבל בזהירות. זוהי עדותו של אבי, שנמסרה שנים רבות לאחר השואה, ליד קבר האחים של משפחתו.
״מורשת מקודשת״
חזרה הביתה: תיעוד למען העתיד
עם החזרה הביתה, החיים שבו לשגרתם. אך תחושת האחריות לחומר העיקה עליי. חלפו כמעט שבע שנים עד שיכולתי לעבוד עם עורך מקצועי ליצירת תיעוד מקיף בן 3.5 שעות על חייו וסיפורו של אבי.
חשתי עול כבד. מה שאשמיט - יאבד לעד. אבי, אז בשנות השמונים לחייו, כבר לא היה יכול לשאת את הפרויקט קדימה. בברכתו, לקחתי אותו על עצמי - לבד, נרתע, וחדור תחושת אחריות עמוקה.
לבסוף הבנתי, כעבור שנים, שכדי להעביר את הסיפור באמת, דרוש סרט קצר יותר. מהתיעוד הארוך נולד סרט של 17 דקות, ובהמשך הגרסה בת 9:51 דקות שאני משתף היום.
להמשיך לחקור
לאחר מותו של אבי ב־2019, השתנו דברים רבים עבורי. מצאתי את עצמי טעון באנרגיה חדשה להעמיק בהיסטוריה שלו ובנתיב חייו, ליצור קשר עם אנשים שהכירו אותו במדינות שונות וברחבי ארצות הברית. ככל שלמדתי יותר, כך הערכתי יותר את יכולתו לחדש את תשוקתו לחיים לאורך עשורים - כמורה, כמנהל, כעיתונאי וכדמות מרכזית בתרבות היידיש.
אין לי ספק שכוחו של סיפורו של אבי שחי בתוכי הוא שדחף אותי, בגיל 61, לכתוב עבודת דוקטורט על חוויות הדור השני בגיל המבוגר. גם כאשר ראיינתי 41 ילדים לניצולים מ־11 מדינות, בגילאי 51-78, ידעתי שאני גם מראיין -וחוקר - את עצמי. ניגשתי לדרך הזו בלב פתוח, מודע לכך שהיא גם אקדמית וגם אישית מאוד.
סקרנותי ומחויבותי לא ידעו גבול. לפרק האישי האחרון בעבודת הדוקטורט עשיתי דבר שרק חלמתי עליו: נסעתי לבדי לחיות בז׳טל. לא היו טיסות ישירות לבלארוס, ולכן חציתי את הגבול מווילנה באוטובוס. הייתי הזר המערבי היחיד, ללא ידע ברוסית.
גרתי שבוע בבית צנוע עם זוג מבוגרים לא־יהודים חמים, ושיתפתי אותם בסיפורו של אבי, במחקרי - ובאופן בלתי נמנע גם במסע חיי (יש לציין ללא יכולת לדבר שפת משותפת, הכל הודות ל"גוגל טרנסלייט"). מדי יום ביקרתי במקום שבו גדל אבי ובבית הקברות שבו נגדעו חיים באכזריות. בכל בוקר צעדתי בעיירה, מנסה לדמיין איך נראו החיים במשך 450 שנות קיום יהודי שנמחקו לחלוטין. הרגשתי ש״אני ההיסטוריה״ - בן משפחת דוניץ הראשון שישן ומתעורר בעיירה שבה חיו אבותיי אולי מאות שנים. הם הושמדו - ואני חזרתי כדי לכתוב ולספר את הסיפור.
פיודור ותמרה, מארחיי האדיבים בביקורי בדיאטלובו (ז׳טל), 2023
ביקרתי גם בבית הספר התיכון המקומי, שם הוזמנתי לשתף את סיפורו של אבי ואת הסרט עם קבוצת תלמידים קטנה. בערב האחרון הראיתי למארחיי את גרסת עשר הדקות של עדותו של אבי, עם כתוביות ברוסית. בכינו יחד כשהם חיבקו אותי ואמרו:״מעולם לא שמענו את הסיפור הזה כך.״סיפרתי - והרגשתי שיש מי שמקשיב.
בקבר האחים בז׳טל, תפילות בוקר, אוגוסט 2023
האם יש לי רשות?
בשנותיו האחרונות של אבי, כאשר דעיכתו נמשכה, התחלתי לשאול את עצמי שאלה קשה:איך זוכרים עבור מי ששוכח?
ידעתי שאבי נתן לי את ברכתו בדרכים רבות, אך לא הייתי - ואינני - בטוח לגמרי מה כוללת אותה ברכה. הסרט מתעד את אבי ברגע של פגיעות עמוקה: עדות קורעת לב, בכי של ייסורים ואשמה. האם מותר לי לשתף זאת בגלוי? כאפוטרופוס הסיפור, האם אין עליי גם אחריות להגן עליו ברגעו החשוף ביותר?
מן היום הראשון שיצרתי את הסרט הקצר הזה, התחבטתי בדילמה. האם זה פרטי מדי? ניסיתי לשלוט בקהל, ואני נושא עמי תחושת אשמה שאולי טעיתי יותר מפעם אחת.
ובכל זאת -אני מודאג עמוקות מעליית האנטישמיות העולמית ומהתרחבות עיוות השואה, הכחשתה, הקטנתה וניצולה. אנו חיים בעולם רווי ״פייק ניוז״ ברשתות החברתיות, שבו דורות שלמים גדלים ללא ידע, כלים או עומק הבנה למה שאירע באמת בשואה.
בעולם כזה, אני מרגיש שאין לי עוד את הפריבילגיה לשמור בפרטיות את מה שחייב להיראות ולהישמע. הסיפור האותנטי והכואב של משפחת אבי הוא אחד מני רבים, אך עדות הווידאו שהופקדה בידי אינה דבר שאני יכול לשמור רק לעצמי. זו ירושה- וגם אחריות. ולכן, גם אם חלפו שנים, אני בוחר כעת לעשות את הסרט ציבורי, בתקווה עמוקה שיתקבל בזהירות, בכבוד ובאחריות.
לחיות את המורשת
ביוני 2025, בעת ביקור בפולין עם אשתי, הוזמנתי למסור עדות במוזיאון פולין בוורשה, על בסיס סיפורו של אבי. התרגשתי, אך היססתי. שאלתי את יוזף, שהזמין אותי:״האם אני יכול למסור עדות על דבר שלא חוויתי בעצמי? זהו אבי שהיה צריך להעיד.״
תשובתו הייתה פשוטה:״אנחנו מעוניינים לשמוע אותך. אתה מכיר את הסיפור - ויש לך גם סיפור משלך.״
לקראת סיום הראיון בן השעתיים, שאל אותי יוזף מדוע סיפורו של אבי כה חשוב לי. לפתע, וללא הכנה, נעצרתי והוצפתי שוב בדמעות. עניתי בקול מהוסס:״אני לא יודע. באמת שלא יודע.״
ראיון עם רוני דוניץ, מוזיאון פולין, 13 ביוני 2025
"מוזיאון פולין", ורשה, פולין
ובכל זאת, אני מאמין שאני יודע משהו.
בפרק האישי האחרון של עבודת הדוקטורט שלי, התבוננתי בחיפוש הקיומי אחר משמעות שעלה שוב ושוב בקרב בני הדור השני שראיינתי. ציטטתי את דבריו של ד״ר ליאון חמיידס, יליד 1935 בקטוביץ שבפולין, שאיבד כמעט את כל משפחתו עד גיל שבע ושרד כילד מוסתר במנזר. לימים הפך לקרדיולוג ילדים פורץ דרך בארצות הברית.
חמיידס אמר פעם:״אם אתה ניצול, בשלב מסוים תצטרך לשאול את עצמך: ‘למה אני שרדתי?’ והשאלה הזו מטילה עליך עול -לחיות לא רק בשביל עצמך, אלא גם בשביל אלה שלא שרדו.״
אני מאמין שהשאלה הזו אינה מסתיימת בדור הראשון. היא חיה גם בדור השני. גם אנו חיים רק בזכות אותה שאלה שאין לה תשובה.
כאשר אבי זעק בייסורים ליד קבר האחים של משפחתו וקהילתו בז׳טל - 58 שנים לאחר שנרצחו -״מדוע נבחרתי אני לשרוד כאשר האחרים הלכו?״שאלתו חדלה להיות רק שלו. היא נכנסה לליבי והפכה לשלי - בזמן אחר, במקום אחר, ובדור אחר.
שאלותינו חזקות ואמיתיות יותר מכל תשובה שנוכל למצוא. אנו נקראים לחיות את השאלות הללו, לאמץ אותן, וללכת בעקבותיהן לכל מקום שיובילו.
זו, אם כן, מורשת הדור השני: לשאת את השאלות, לחפש משמעות, לשמש ציר בין עבר לעתיד - לפתוח דלתות היכן שאפשר, ולקבל בהשלמה שיש דלתות שיישארו סגורות לעד.
אנו רודפים אחר משמעות גם כשהיא חומקת מאיתנו. אנו זוכרים כאילו יצאנו בעצמנו ממצרים.
אנו חיים את השאלות מעומק ליבה של המשמעות שבזיכרון.
״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה.ובחרת בחיים - למען תחיה אתה וזרעך.״ (דברים ל׳, י״ט).
לזכור.לזכור - ולא לשכוח.
Comments