• Ronnie Dunetz

אתגר החברות בזמני קורונה

"או חברותא או מיתותא." ( "או חברה או מוות"), התלמוד, מסכת תענית, דף כ"ג ע"א


בכתיבית מילים אלה, מגפת הקורונה בעיצומו של גל שני, שוב יש חשש לסגר מלא, ולא, וההנחיות מבלבלות ומשתנות ללה הרף. האם כבר הסתגלנו לימים הטרופים האלה? אני בספק. כל העיניים נשואות, בצדק, לשימור על הריאות, ההישרדות הכלכלית, שימור השגרה. בתוך זה אני מוצא את עצמי חושב על משהו קצת אחר: על החברים, המפגשים עם חברים, פעילות עם חברים, שמירת קשר ישן וטוב, וטיפוח קשר חדש ומעניין.


אני מוצא את עצמי לבד לתקופות ארוכות יותר מאי פעם, לא נפגש, לא נוסע, לא יוזם. עסוק אבל לבד. בבית. בדיוק ההפך ממה שהייתי לפני כ-4 חודשים. אני יודע שאני לא היחיד שמרגיש ככה. אנשים חוששים, גם אנחנו, מי יותר ומי פחות, וזה מרתיע את כולנו. בוודאי יש המון טכנולוגיה מכל הסוגים. וזה עובד. רק זה לא אותו דבר באמת...מה יכול להחליף את המגע הישיר והפתוח, פנים אל פנים, ללא מרחק של 2 מטר, ללא מסכה בדרך...האם אנחנו מודעים לנזקים הטמונים כאן?

מגפה מסוג אחר

לאורך השנים אנחנו שומעים על הרבה מחלות ומגפות שמגיעות וחולפות. נגד חלקן נמצאת תרופה יעילה, אחרות גובות קורבנות רבים ומעסיקות את אוכלוסיית החוקרים שנים רבות. האמת היא שיש מגפה אחת שמלווה את האנושות כמעט משחר ההיסטוריה. היא שקטה ונחבאת אל הכלים, היא לא זוכה לככב בראש מהדורות החדשות, אבל היא כאן ולפי כל הסימנים, היא כאן כדי להישאר. אני מדבר על הבדידות.


חשבו על זה רגע – בגיל צעיר יש לנו את החברים מבית הספר והתיכון, אחר כך מהצבא והמסגרות האקדמיות, בהמשך יש את החברים מהעבודה, ממכון הכושר ומעוד מגוון מסגרות בהן אנו לוקחים חלק. ככל שעולים עם הגיל, כך מעגלי החברות מצטמצמים, קשרי עבר מתנתקים ולאט לאט האדם מוצא את עצמו ללא נפש חיה שבפניה הוא מסוגל לפתוח את סגור ליבו. כאשר מוסיפים על זה את החיבור למסכים ואת הירידה בצורך לקיים אינטראקציה פנים אל פנים, הרי שהבדידות הופכת להיות מגיפה כלל עולמית.


אנגליה היתה הראשונה להפוך את הנושא לעניין ממשלתי פר אקסלנס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הגברת תרזה מיי, כינתה את הבדידות "המציאות העצובה של החיים המודרניים" ואף הגדילה לעשות ומינתה בממשלתה שר לענייני בדידות. אנגליה אמנם עשתה מהלך אקטיבי כדי לסייע בצמצום תחושת הבדידות, אבל מחקרים מראים שמדובר בעניין כלל עולמי. מחקר שנערך לאחרונה בישראל הראה ש- 42% מבני 75 ומעלה חשים בודדים, ובארה"ב מצאו כי בני 18־34 חשים בדידות בתדירות גבוהה יותר מבני 55 ומעלה. חשוב להדגיש: הבדידות זה לא משחק, היא אפילו הורגת. אנשים בודדים נמצאים בדרגת סיכון גבוהה ב-50% למות בטרם עת בהשוואה לאנשים שמנהלים חיי חברה עשירים.


מניסיוני בחיים, וביתר שאת מניסיוני כמאמן אישי, מצאתי שעם הגיל אנשים רבים מוצאים שמעגלי החיים החברתיים שלהם אינם מספקים. זאת גם בלי הקורונה. אני מתרשם שהחיים המודרניים, החומרניים והגלובליים בהם שמים דגש מוגזם על ה"אני", על הסטטוס החברתי, על הקידום המקצועי ועל בידוד המשפחה הגרעינית, גובים מאיתנו מחיר כבד. יש לנו עודף משימות ולחץ, זמן פנוי הולך וקטן, ואמצעי תקשורת כמו טלפונים חכמים שהם שודדי זמן המחייבים הצבת גבולות ברורים. מטבע הדברים, זה בא על חשבון השקעה ושימור קשרים חברתיים עם חברים וקרובי משפחה, עיסוק במעורבות קהילתית ועוד.


אני אומר את הדברים מניסיון מר שחוו הוריי. כאשר הם הזדקנו, שמנו לב שהריחוק הגיאוגרפי ומטלות החיים השוטפות הרחיקו אותם מאוד מחבריהם, עד שהם נותרו בודדים לגמרי. כמו בכל דבר אחר, גם כשמדובר בקשרים חברתיים העיקרון הוא פשוט – קשר שלא מטפחים, עתידו להסתיים במוקדם או במאוחר.


הקורונה טלטלה אותנו, היא ממשיכה לטלטל, לצערנו הרב, אין באמת ידיעה איך ומתי כל זה ייגמר. חוסר הוודאות שולט בחיינו. אני רק רוצה להרים את "דגל החברתי"- לא של הפעילים החברתיים, לא של הפוליטיקאים הקולניים ואפילו לא של החוקרים החברתיים. את הדגל החברתי של האדם שמכיר ומוקיר עד כמה החברים הטובים הם מרכיב חשוב בחיים עצמם.


"בערוגה של החיים, החברים הם הפרחים הכי יפים".

25 views
חץ תחתון.png

Contact

E-mail: rjd361959@gmail.com
| Phone: 972-54-6652818 | Office: Kadima-Zoran, Israel

Site map

Home   |  About  |  Offerings  |  Community  |  Blog  |  Book  |  Global  |  Media  |  Contact

Website rights and content:  |  Website Design: Elah Studio  |  Editing tab: Michal