למה אני יוצא למסע לקמינו: תקווה, משמעות והחזון של "מדריך אנושי לתקווה ומשמעות"

היכן אנו מוצאים תקווה ומשמעות בחיינו?

איך בני אדם בונים מחדש משמעות, תקווה וכוח פנימי לאחר אובדן, טראומה, טלטלה ומעברי חיים משמעותיים?

בעוד כשלושה וחצי שבועות אתחיל ללכת את הקמינו דה סנטיאגו — מסע של כ־800 קילומטרים ברחבי ספרד.

ישנן כמה סיבות לכך שאני יוצא למסע העלייה לרגל הזה דווקא עכשיו, למשך כמעט 40 יום (ו־40 לילה!). עבורי, המסע הזה הוא הרבה יותר מטרק ארוך או עלייה לרגל. הוא מהווה מעין התכנסות של מסע החיים שלי, אבל גם של שאלות רבות שמלוות אותי — במחשבותיי ובנשמתי — כבר עשרות שנים.

עבורי זהו "השלב הבא" בדרך שנשאה אותי — ואני משתמש במילה הזאת בכוונה — דרך אתגרים, מסעות, שאלות, מפגשים והרהורים לאורך עשרות שנים.

לאורך השנים — דרך סיפור השואה של אבי, עבודת הדוקטורט שלי על בני הדור השני לשואה במחצית השנייה של החיים, עבודתי באימון מבוסס משמעות וב־Sage-ing, לימודיי בתחום התקווה והחוסן, ובמיוחד מאז ה־7 באוקטובר — מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לשאלה אחת מרכזית:

מה גורם לבני אדם מסוימים "לבחור בחיים", בעוד אחרים אינם מצליחים לעשות זאת? מהם אותם משאבים פנימיים עמוקים המאפשרים לנו לבנות את עצמנו מחדש גם כאשר אין דרך ברורה, תשובה ברורה או חזון ברור באופק? ואיך ניתן להביא את המשאבים האנושיים העמוקים הללו אל האנשים הזקוקים להם ביותר — בגוף, בנפש וברוח?

לגדול בצל ההישרדות

כשגדלתי בארצות הברית בשנות ה־60 וה־70, לא ממש התעניינתי — וגם לא באמת הבנתי — מה פירוש הדבר להיות בנו של ניצול שואה שאיבד כמעט את כל עולמו.

אבי ואחות אחת שרדו, אך כל שאר בני המשפחה נספו בעיירה ז'טל, הנמצאת כיום במערב בלארוס.

אבי הצליח איכשהו לבנות חיים מחדש.

סביבו היו ניצולים נוספים שגם הם הצליחו איכשהו להמשיך — אנשים שנפגשו במחנות עקורים, הקימו משפחות מחדש, יצרו חברויות, תמכו זה בזה, וניסו לשאת את הזיכרון קדימה תוך ניסיון לחיות מחדש.

כילד, עדיין לא הבנתי את עומק הדברים שראיתי סביבי.

רק בשלב מאוחר יותר בחיי התחלתי לשאול את עצמי:

מה נתן לאנשים האלה את הכוח להמשיך?מה אפשר להם לבחור שוב בחיים לאחר חורבן בלתי נתפס?

שנים לאחר מכן, במסע משפחתי עמוק ומטלטל לז'טל בשנת 2000 — מסע שהפך מאוחר יותר לסרט הקצר מורשת קדושה — משהו בי התעורר באופן עמוק יותר.

כשצעדתי בעיירה, עמדתי ובכיתי עם אבי ליד קברי האחים של סבי וסבתי, קרובי משפחתי ובני הקהילה, התחלתי להרגיש ששאלות של תקווה, סבל, זיכרון, חוסן ומשמעות אינן שאלות פילוסופיות מופשטות.

אלה שאלות אנושיות עמוקות.שאלות קיומיות.ואולי בסופו של דבר — שאלות אוניברסליות.

עבורי, המסע ההוא מלפני 26 שנה היה נקודת מפנה שפתחה בתוכי מרחבים של משמעות שלא באמת הכרתי קודם לכן.

חיפוש במזרח ובמערב

לאורך חיי הושפעתי עמוקות ממקורות רבים — יהדות, בודהיזם, פילוסופיה מזרחית, כמעט חמש שנים שביליתי באסיה בשנות העשרים לחיי, אמנויות לחימה, יוגה, מדיטציה, מסורות חכמה, פסיכולוגיה קיומית, אימון אישי, Sage-ing, כתיבת סיפורי חיים, לוגותרפיה והגותו של ויקטור פרנקל.

אך עם השנים מצאתי את עצמי מושפע יותר ויותר דווקא מאותם רגעים שבהם אנשים מתמודדים עם שבר עמוק בחייהם:

אובדן,מחלה,הזדקנות,טראומה,אבל,מעברי חיים משמעותיים,או התחושה שהחיים כפי שהכירו אותם פשוט התפרקו מתחת לרגליהם.

איש אינו רוצה סבל.איש אינו מאחל לעצמו טראומה או שברון לב.

אבל בסופו של דבר, כולנו פוגשים צורה כלשהי של זה בחיינו.

זה מה שהבודהיזם מכנה דוקהה — ההבנה שהחיים כרוכים באופן בלתי נפרד בשינוי, בארעיות, בפגיעות ובאובדן.

לחיות את החיים פירושו ללמוד לחיות באופן משמעותי לצד הדוקהה, ובכל זאת להישאר מחוברים לכוחות התקווה והמשמעות שבחיים.

כמאמן אישי ומנחה קבוצות במשך יותר מ־22 שנה, זכיתי ללוות אנשים רבים במעברי חיים שונים.

אבל יותר ויותר גיליתי שמה שנוגע בי באמת אינם דווקא שאלות של הצלחה או הישגיות, אלא השאלות הקיומיות העמוקות יותר:

מה עוזר לאנשים להמשיך כאשר הכול מרגיש שבור?איך אנשים מגלים מחדש משמעות?איך הם מתחברים מחדש לתקווה?איך הם בוחרים שוב בחיים?

אחרי ה־7 באוקטובר

אחרי ה־7 באוקטובר, השאלות האלה הפכו עבורי לדחופות אפילו יותר.

בדיוק חזרתי ממסע רגשי עמוק נוסף הקשור לז'טל ולתיעוד סיפורה של משפחתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי. עדיין נשאתי בתוכי את החוויה של הליכה בתוך נופי זיכרון שנמחקו, עמידה ליד קברי אחים, והרהורים על סיפורו של אבי ועל חוסנם של הניצולים.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר.

ככל שהתבהרו ממדי הטבח והטראומה, משהו בתוכי התחבר והתכנס.

המורשת של אבי, הלימודים שלי, העבודה שלי עם תקווה ומשמעות, מסע ההזדקנות האישי שלי, והטראומה הקולקטיבית בישראל — הכול התחבר יחד.

הבנתי עמוק יותר מאי פעם שתקווה אינה רק אופטימיות.היא אינה חשיבה חיובית.והיא אינה הכחשה.

תקווה היא כיוון פנימי אל החיים גם בתוך החושך.נכונות להמשיך לחפש משמעות.יכולת לדמיין שאור עדיין יכול להתקיים גם אחרי חורבן — גם כאשר הדרך אינה מסומנת ואין תוכנית ברורה.

כולנו נכיר סבל בחיינו.הדוקהה קיימת.

אבל האופן שבו אנו פוגשים את המצבים הללו הוא שמשפיע על יכולתנו להמשיך.

הבנייה מחדש היא אתגר שכולנו נעמוד מולו.

האם יהיו לנו המשאבים, הידע, ההזדמנות, צורת החשיבה והתמיכה שיאפשרו לבנייה הזאת להתרחש?

מה שגיליתי מאז ה־7 באוקטובר 2023 — ולאורך האירועים הקשים והכואבים שבאו אחריו — הוא שאנשים כמהים למשמעות.הם כמהים לתקווה.

אבל איך בדיוק יוצרים את זה — זו עדיין שאלה פתוחה מאוד.

הבנתי שאנשים רבים כיום מחפשים את החיבור הזה בתוכם, אך לעיתים קרובות אינם יודעים לאן לפנות.

יש שפונים לטיפול, לאימון או לתמיכה רוחנית.יש שקוראים ספרים.יש שמחפשים קבוצות תמיכה.ויש שמרגישים אבודים ובודדים — ולעיתים קרובות גם מוצפים.

יותר מדי.מפוזר מדי.יותר מדי קולות.

ורבים אינם עושים אף אחד מהדברים הללו, ולעיתים מתמודדים עם בדידות עמוקה ותחושה שאין להם באמת לאן ללכת.

החזון של "מדריך אנושי לתקווה ומשמעות"

אבל מה אם היה גם משהו אחר?משהו נגיש יותר.משהו שקל לחזור אליו.משהו אנושי ואישי שאנשים יוכלו לפנות אליו ברגעים קשים בחיים.

כך נולד בהדרגה החזון למה שאני קורא לו "מדריך אנושי לתקווה ומשמעות".

ה"מדריך האנושי לתקווה ומשמעות" אינו אמור להיות ספר עזרה עצמית רגיל, ספר לימוד או עבודה אקדמית.

אני לא מדמיין אנשים קוראים אותו פעם אחת מההתחלה ועד הסוף ומניחים אותו על המדף.

אני מדמיין אותו יותר כבן־לוויה למסע החיים.

משאב שאפשר לחזור אליו שוב ושוב, לדפדף בו, למצוא בו סיפורים, רעיונות, חכמה וכלים מעשיים עבור אותם רגעים קשים שבהם אנו זקוקים לתקווה ואיננו יודעים בדיוק לאן לפנות.

מה יהיה בתוך "המדריך האנושי לתקווה ומשמעות"?

אני מדמיין יצירה שתאגד בתוכה כמה סוגים שונים של חכמה.

יהיו בה סיפורים — סיפורים של אנשים ההולכים את הקמינו דה סנטיאגו ונושאים איתם מאבקים, אובדנים, שאלות, מחלות, כאבים, געגועים ותקוות.

הסיפורים האנושיים הללו יהוו את לב היצירה.

אלה יהיו האנשים שאפגוש במסע הקמינו שלי.

יהיו בה גם כלים מעשיים — הרהורים, תרגילים, שאלות לכתיבה, תרגולי התבוננות וגישות בהשראת מה שאני רואה כרוח של צמיחה פוסט־טראומטית: לא רק לשרוד חוויות קשות, אלא גם לצמוח מתוכן באופן משמעותי.

הכלים הללו יהיו פשוטים, כנים ונגישים.

חלק נוסף יביא מחקרים מרתקים הנעשים כיום סביב תקווה, חוסן, אופטימיות, אבל, ריפוי, הזדקנות, משמעות והתפתחות אנושית.

כל כך הרבה חכמה קיימת בעולם המחקר — אך רוב האנשים כמעט ואינם פוגשים אותה בצורה נגישה ואנושית.

צריך לאסוף אותה ולהגיש אותה באופן חי ונושם.

ולבסוף, יהיו בה גם ההרהורים האישיים שלי ממסע חיים של חיפוש וחיים — תמצית של חוויות, סיפורים, תובנות והבחנות שנאספו לאורך עשרות שנים של עיסוק בשאלת המשמעות והתקווה בחיים.

אני רוצה שהמדריך הזה ירגיש:

נגיש,אנושי,שימושי.

לא כבד.לא מטיף.לא "מלמעלה".

אלא משהו שאנשים יוכלו לפתוח ברגעים של בדידות, בלבול, כאב או חיפוש — ואולי למצוא בו:

סיפור,הרהור,תרגול,ציטוט,רגע של השראה,או פשוט את התחושה שהם אינם לבד.

זו אחת הסיבות העמוקות ביותר לכך שאני מרגיש קריאה ללכת את הקמינו.

למה דווקא הקמינו?

אנשים רבים שאלו אותי:

למה הקמינו דה סנטיאגו?למה ללכת כמעט 800 קילומטרים ברחבי ספרד?למה לבחור בדרך עלייה לרגל בת מאות שנים עבור פרויקט העוסק בתקווה, משמעות, חוסן אנושי והתחדשות?

התשובה אינה פשוטה.

כמובן שאפשר ליצור "מדריך אנושי לתקווה ומשמעות" גם מבלי לעזוב את הבית.

אבל זו אינה הדרך שבה אני רואה יצירה של פרויקט כזה.

אני רוצה להיות שם וללכת עם אנשים אחרים.אני רוצה לחיות את זה בעצמי.אני רוצה לאפשר לדרך לדבר אלינו — כפי שהיא תמיד יכולה לעשות, אם רק ניתן לה את האפשרות לפגוש אותנו באמת.

הקמינו הוא אחד המקומות הבודדים שנותרו בעולם המודרני שבהם אנשים יוצאים במכוון מחיי היומיום ונכנסים למסע איטי ועמוק יותר — לא כחוויה מהירה, אלא כמשהו הדורש זמן, מאמץ, אי־נוחות ופתיחות.

אנשים מגיעים לקמינו כשהם נושאים איתם דברים רבים:

אבל,אובדן,מחלה,הזדקנות,שחיקה,שאלות חיים,מעברים,שברון לב,אי־ודאות,חלומות,חיפוש,או פשוט תחושה שמשהו בחייהם דורש תשומת לב.

יש מי שמגיעים אחרי גירושים.יש אחרי טראומה.יש אחרי אובדן של אדם אהוב.יש אחרי פרישה או אובדן עבודה.יש אחרי מחלה קשה.יש שמרגישים אבודים.יש שמחפשים אלוהים, משמעות, ריפוי, שקט או התחלה חדשה.

ורבים מגיעים מבלי לדעת באמת למה באו.

הקמינו יוצר סביבה אנושית ייחודית עבור סוג כזה של חיפוש.

חלק מזה הוא עצם ההליכה.

כל יום קמים וממשיכים.צעד אחר צעד.כפר אחר כפר.גשם, חום, עייפות, אי־ודאות, יופי, בדידות, חברות.

המסע מפשיט את החיים למשהו פשוט ומהותי יותר.

אתה נושא רק את מה שאתה באמת צריך.

אתה נעשה קשוב יותר לגוף שלך, למחשבות שלך, לרגשות שלך, לזיכרונות שלך, לכאבים שלך, למצבי הרוח שלך ולגבולות שלך.

ההליכה היומיומית יוצרת מרחב להתבוננות פנימית באופן שחיי היומיום המודרניים כמעט ואינם מאפשרים.

אבל הקמינו אינו רק חוויה אישית.

אחד הדברים המיוחדים בקמינו הוא המרחב החברתי שנוצר סביבו:

האלברגס (אכסניות הצליינים המשותפות),הארוחות המשותפות,השיחות,המפגשים המקריים,קהילת הצליינים הבינלאומית,והתמיכה ההדדית שנוצרת באופן טבעי בין זרים.

אנשים מכל העולם הולכים יחד, ולעיתים מדברים בכנות יוצאת דופן דווקא משום שלרגע הם מחוץ לתפקידים הרגילים ולשגרת החיים שלהם.

יש בזה משהו אנושי מאוד.

ומכיוון שזהו מסע ארוך — לא יום אחד אלא שבועות רבים — משהו מתחיל לקרות גם מבפנים.

הגוף משתנה.המחשבות מאטות.זיכרונות עולים.שאלות צפות.אנשים מתחילים לפגוש חלקים בעצמם שאולי נמנעו מהם במשך שנים.

הקמינו הופך לא רק לאתגר פיזי, אלא גם למסע רגשי, פסיכולוגי ורוחני.

עבורי, לאורך המסע יש חשיבות עצומה.

שינוי אמיתי כמעט אף פעם לא קורה מיד.תובנות לוקחות זמן.ריפוי לוקח זמן.שיחות לוקחות זמן.אמון לוקח זמן.משמעות מתגלה לאט.

הקמינו יוצר את התנאים להתרחשות הזאת.

סיבה נוספת שמושכת אותי לקמינו היא הגיוון העצום שבו.

הדרך עוברת דרך נופים משתנים, אקלים שונים, היסטוריה, כפרים, ערים, הרים, מישורים, יערות, קתדרלות ותרבויות.

היא נושאת בתוכה שכבות של היסטוריה בת מאות שנים, ובכל זאת כל אדם חווה אותה באופן אישי לחלוטין.

בקמינו אתה נשאר מי שאתה — אך גם הופך לחלק מקהילה עולמית זמנית של צליינים, משהו שמעבר לזהות הלאומית בלבד, אולי אפילו סוג של זהות אנושית משותפת.

אין שני מסעות קמינו זהים.

ואולי חשוב מכל — הקמינו הוא מקום שאנשים כבר מזהים באופן אינטואיטיבי עם חיפוש.

הוא הפך לעלייה לרגל מודרנית לא רק עבור אנשים דתיים, אלא עבור בני אדם המנסים להבין את חייהם.

וזה מה שהופך אותו עבורי למעין "מעבדה חיה" יוצאת דופן לשאלות שליוו חלק גדול מחיי ועבודתי:

איך אנשים בונים את עצמם מחדש אחרי אובדן?איך הם מתחברים מחדש למשמעות?מה עוזר לאנשים להמשיך?מאיפה מגיעה התקווה?ומה עוזר לבני אדם להישאר אנושיים בזמנים קשים?

כחלק מפרויקט "המדריך האנושי לתקווה ומשמעות", אני מקווה ללכת לאט, ללון באלברגס, לפגוש אנשים כאדם אל אדם, ולהקשיב לעומק לסיפורים שהם נושאים בתוכם.

לא כחוקר שמסתכל מלמעלה.לא כמומחה שיש לו תשובות.

אלא כשותף לדרך.

חלק מהאנשים שאפגוש בדרך אני מקווה ליצור איתם קשר גם לאחר שאחזור הביתה, כדי לקיים שיחות וראיונות עמוקים ומובנים יותר.

נראה מה יתפתח.

אני מאמין שהקמינו אוסף אליו אנשים הנמצאים לעיתים בצמתים משמעותיים בחייהם.

ומתוך ההקשבה לסיפורים שלהם — ומתוך החוויה האישית שלי בהליכה במסע הארוך הזה — אני מקווה להבין טוב יותר משהו על חוסן, תקווה, משמעות, ריפוי והרוח האנושית.

בסופו של דבר, הקמינו אינו רק ההגעה לסנטיאגו.

הוא מה שמתרחש בדרך.

האם תרצו ללכת איתי חלק מהדרך?

אם החזון הזה נוגע בכם, ואם תרצו לתמוך במסע הקמינו וביצירת "המדריך האנושי לתקווה ומשמעות", אהיה אסיר תודה על העידוד והתמיכה שלכם עם התפתחות הפרויקט הזה.

זה אינו פרויקט מסחרי, אלא פרויקט בעל אוריינטציה אנושית וחברתית, שידרוש מאות שעות של הקשבה, כתיבה, הרהור, ראיונות ועבודה נוספת עד שהמדריך יהיה מוכן.

התקווה שלי היא לאפשר גישה אליו במחיר נמוך מאוד — או אפילו בחינם — עבור אנשים שלא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש אותו.

הרצון שלי אינו ליצור רווח אישי, אלא להביא לעולם משהו בעל משמעות שעשוי לעזור לאנשים בזמנים קשים בחייהם.

זו רוח המסע. זו רוח "המדריך האנושי לתקווה ומשמעות". זו רוח הקמפיין.

הקמפיין יישאר פתוח לעוד כשבועיים.

האם תרצו ללכת איתי חלק מהדרך?

תמיכה בפרויקט הקמינו ו"המדריך האנושי לתקווה ומשמעות"