האומץ לבחור בתקווה

מחר הוא ה-14במאי.

התאריך היה ה-14 במאי 1943.

לפני שמונים ושלוש שנים בדיוק ביום הזה. התאריך הזה חי בתוכי כל חיי, כפי שסופר לי על ידי אבי והוטמע בי לאורך השנים.

באותו יום, אבי נמלט ממחנה עבודות הכפייה נובוגרודק שבמערב בלארוס, לאחר כמעט עשרה חודשים שם. רוב בני משפחתו כבר נרצחו בידי הנאצים, כולל הוריו, אחיו ואחותו. רק הוא ואחותו פניה נותרו בחיים. ניצולי שואה שחיו עם כאב, אשמה וטראומה - אך גם עם רצון עמוק לחיות, להילחם בחזרה ולסייע בהבסת המפלצתיות של הנאצים ורבים ממשתפי הפעולה שלהם.

פניה שימשה כמזכירה במחנה משום שידעה גרמנית היטב. באמצעות שומר שהיה איכר בלארוסי מקומי שהכיר בעבר את המשפחה, נפתחה אפשרות יוצאת דופן: בזמן חילופי משמרת, ייתכן ששני אנשים יורשו לברוח. הדבר לא הושג בקלות; השומר היסס זמן רב, אך לבסוף נעתר. אולי זה קרה לאחר הטבח של ה־7 במאי במחנה, שבו נרצחו כמחצית מהאסירים שהיו בו באותה עת.

מדוע הסכים השומר? מעולם לא ידענו באמת. אינני בטוח שגם אבי ודודתי ידעו.

אבי האמין שהאיש נשא רגשות אשמה על חלקו בהשמדת יהודי עיירתו ז’טל באוגוסט 1942, וחשש מנקמת הפרטיזנים בעתיד. אם זה נכון או לא - איש אינו יכול לדעת באמת. השואה הייתה גם תקופה של עמימות מוסרית בלתי אפשרית, טרור, פחד, החלטות פתאומיות ובחירות אנושיות בלתי צפויות, כאשר עצם קיומך תלוי על בלימה.

פניה ויתרה על ההזדמנות שלה לברוח, כדי שאדם אחר, שהכיר היטב את היערות והבריח אקדח למחנה, יוכל להדריך את אבי. אבי מעולם לא שכח את מעשה האהבה והמסירות העמוק של אחותו. הם היו השרידים היחידים ממשפחתם, וכל אחד מהם נשא בתוכו את כל עולמה של המשפחה.

ברגע האחרון, כאשר אבי הרים את גדר התיל כדי להימלט בזמן שהשומר הסב את ראשו, אדם שלישי זינק לעבר הגדר והתחיל גם הוא לזחול מתחת לגדר.

באורח פלא, לא נורתה אף ירייה.

אבי הגיע ליערות, הצטרף לפרטיזנים, שרד את המלחמה, ולבסוף חי עד גיל 96 ויותר. פניה נמלטה מאוחר יותר במסגרת בריחת המנהרה המדהימה ממחנה נובוגרודק בספטמבר 1943. היא חיה מעבר לגיל מאה. סיפורה, וסיפור בריחת המנהרה המופלאה, לא זכו עדיין להכרה הראויה להם. אני מאמין שעוד יזכו לכך בקרוב.

עבורי, הסיפורים הללו תמיד היו הרבה מעבר לסיפור של הישרדות. הם עוסקים בשבריריות ובחוסר הצפיות של הקיום האנושי, באומץ לפעול ללא ודאות, ובהחלטה לבחור בתקווה גם כאשר אין כל הבטחה לשרוד.

סיפוריו של אבי היו עבורי אור לאורך כל חיי. גם שבע שנים לאחר פטירתו, אני מתגעגע אליו עמוקות. הוא נוכח עמי בעוד אני ממשיך לעצב את חיי בשנת חיי ה־67, ולקראת המסע הרגלי הארוך המצפה לי.

אולי אחד הלקחים הגדולים שהותיר לי הוא זה: החיים יקרים מעבר למילים, וגם בזמנים של חושך ומשבר, אנו עדיין נקראים לבחור בחיים - ולתרגל תקווה רדיקלית.

אני מזמין אתכם לצפות בקטע קצר מביקור משפחתי שלנו באתר מחנה העבודה נובוגרודק באוגוסט 2000. אבי לא שב לשם מעולם עד אותו רגע. לעולם לא אשכח את הרגעים הללו, כאשר הוא, אשתו ובניו פסעו על האדמה הזאת כדי לזכור, לשחזר, לציין ולכבד.

https://youtu.be/UjjC-5RMqcs

הסיפורים הללו נותרו עבורי מורשת קדושה -לזכור, לשתף ולהעביר לדורות הבאים.