לחיות על חוד התער: הרהורים על טרור FlyDubai באוויר
רוני דוניץ
(תמונה מאת ג'ון מקארתור ב-Unsplash)
במרחק שעה אחת מהתהום
במהלך השנתיים האחרונות, נפלה בחלקי הזכות להתנדב כמלווה תומך למשפחות צעירות המתמודדות עם שירות מילואים ממושך ועם העליות והמורדות של החיים. במהלך החגים האחרונים, משפחה שהתקרבתי אליה מאוד יצאה לטיול שכה חיכתה לו בתאילנד.
ידעתי שהם אמורים לחזור לישראל בערך בזמן שבו פרצה החדשה, ב-30 בספטמבר 2026, על ניסיון פיגוע מבעית להרוג את הטייס ולהפיל מטוס של חברת Flydubai מעל אזור מאוכלס בישראל. ידעתי שהמסלול שלהם עבר בסבירות גבוהה דרך דובאי, ולכן מיהרתי לשלוח הודעה: "מקווה שאתם בדרך חזרה בבטחה! אתם טסים דרך דובאי?"
אין מענה.
כמה שעות חלפו, והקשר המוכר והשקט הזה החל להתהדק בבטני. כתבתי שוב. ועדיין... דממה.
לבסוף, כעבור מספר ימים, קפצה הודעת דוא"ל בתיבת הדואר הנכנס שלי:
"היי רוני, תודה שבדקת מה שלומנו. נחתנו לפני כמה ימים. למעשה, הייתנו על הטיסה שיצאה מדובאי בדיוק שעה אחת לפני הטיסה ההיא. אנחנו קצת מזועזעים, מודים על כך שאנחנו בחיים ומנסים להחזיר את עצמנו הביתה בגוף, בנפש וברוח."
שישים דקות. שעה בודדת אחת הייתה כל מה שהפריד בין טיסה רגועה הביתה עם ילדים צעירים לבין צעידה ישר אל סף של סיוט ומוות כמעט ודאי.
זה היה אחד מהרגעים הללו שעוצרים לך את הנשימה. זה מזכיר לך משהו שכולנו מנסים כל כך קשה לשכוח בכל יום: כולנו משחקים במשחק החיים שבו אנחנו לא באמת יודעים את החוקים, אנחנו לא יכולים לראות מי מקבל את ההחלטות, וכל כך הרבה ממה שיקרה בהמשך נמצא לחלוטין מחוץ לשליטתנו.
הסימפוניה הלא מתוסרטת
ככל שהחדשות התבהרו והמטוס נחת בשלום בסעודיה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהתרחש בתוך תא הנוסעים. פשוט לא יכולתי להמשיך בשגרת יומי לאחר שדמיינתי את הבלתי יאומן. אירוע טרור שבתוך שניות הטיח 127 נוסעים מנוחות מרגיעה ושינה במטוס בדרך חזרה מחופשה, אל תוך היסטריה משתקת שהחיים שלהם עומדים להסתיים.
בראיונות שפורסמו לאחר מכן - כמו הסיפורים ששותפו בסרטון הזה על גיבורי הטיסה ההיא - רואים סיפור גדול הרבה יותר, מפת דרכים אנושית מדהימה. לאף אחד לא היה תסריט. אף אחד לא היה מוכן. אבל כשמכה הטרור, חלק מהאנשים לא רק קפאו - הם התחברו לסימפונית פעולה מופלאה, כמעט ניסית, שלא תורגלה מעולם.
הכל מתחיל באומץ הלב המדהים של הטייס ההודי, סמית' מאצ'אר (Smit Machchhar), שבשלב שבו שכב על הרצפה מכוסה בדם לאחר שנדקר בגבו על ידי טייס המשנה העומאני / הטרוריסט, הצליח איכשהו ללחוץ על מנגנון השחרור כדי לפתוח את דלת תא הטייס. בכך הוא איפשר לנוסעים ולאנשי הצוות להיכנס, להתגבר על התוקף ולהציל 174 נוסעים שהיו על המטוס. אילו לא היו לו הנחישות והאנרגיה לפתוח את דלת תא הטייס, כל הנוסעים היו מוצאים את מותם.
בעקבות מעשה הגבורה המדהים הזה נרתם קשת שלמה של אנשים שזינקו קדימה ובאופן ניסי החלו לפעול יחד כדי להציל את עצמם ואת המטוס כולו. הייתה זו צעקתה של אם שהרגישה שמשהו נורא משתבש כשהמטוס צלל בצניחה חדה. הצעקות הללו הזעיקו ארבעה גברים ישראלים אמיצים, אזרחים מן השורה שטסו עם נשותיהם וילדיהם, לרוץ קדימה לעבר הסכנה בלי להסס לרגע, מונעים מהאינסטינקט ההורי הטהור והמגונן הזה. הם הסתערו על תא הטייס כדי לחלץ את הקברניט ששכב על הרצפה מדמם, כשגופו חוסם את הדלת. הגברים האמיצים הללו גברו על התוקף, הכניעו אותו פיזית בעוד גבר ישראלי אחר שלף את כבלי האוזניות כדי לאפשר לגברים לקשור את התוקף, שלבסוף נאזק על ידי אחד מאנשי הצוות.
לאחר ההסתערות על תא הטייס, אחד הגברים הישראלים, אדם בשם יניב חיון, שרברב במקצועו, השאיר לאחרים להמשיך להיאבק בתוקף בעוד הוא ניסה להגיע להגאי הטיסה שצוללת ללא שליטה. יניב סיפר: "קפצתי אחורה, תפסתי את ההגאים והתחלתי למשוך את הידיות אחורה", כפי שראה בתוכניות טלוויזיה. טייסים חלופיים שהיו על המטוס נכנסו אז לתא הטייס והצליחו להחזיר את השליטה בטיסה.
מאוחר יותר הם למדו שהגה הכיוון של המטוס נפגע. במהלך הצליחה החדה, המטוס צנח מגובה של 34,000 רגל לסביבות 17,000 רגל, מה שהותיר פחות מ-40 שניות לפני התרסקות בלתי נמנעת. המשיכה כלפי מעלה בגובה הבטוח הזה איפשרה לטייסים להחזיר שליטה רגע לפני שאוויר דחוס יותר בגבהים נמוכים יותר היה קורע לגזרים את המטוס נע במהירות מופרזת.
צעקות במטוס - "האם יש רופא במטוס?" הזעקו את ד"ר שוטא מוסאייב, רופא שיניים שהעניק טיפול מציל חיים קריטי ללא ציוד טראומה רפואי סטנדרטי. הוא הציל את חייו של הטייס, הגיבור שאיפשר ל"נס" להתרחש.
גיבורי הטיסה תיארו איך נראה היה שכל אחד מצא וביצע תפקיד כדי לעזור למטוס ולנוסעים לשרוד.
זו הייתה האם לילד הצעיר שצעקה ראשונה שמשהו נורא משתבש בתא הטייס כשליוותה את בתה לשירותים. הצעקות שלה גרמו לנוסעים להפנות את תשומת לבם למה שקורה. חלק מהנוסעים פתחו נקודות גישה סלולריות (Hotspots), עקבו אחר נתוני GPS ומצאו דרכים להוציא שיחות מחוץ למרחב האווירי העוין כדי להודיע למשפחות ולרשויות בבית שהם זקוקים לעזרה. אחרים צילמו את התרחשות הדברים.
היו אנשים שפתחו ספר תהילים כדי לקרוא פרקים, מה שחיזק ונתן תקווה לחלקם. אנשי צוות, מתוך בלבול וכאוס גדולים, דרשו מהגברים הישראלים להתיר את הטרוריסט, טייס המשנה העומאני, בטענה שהוא כבר לא מהווה איום.
אסף רג'ואן, אחד הגברים הישראלים שהסתערו על תא הטייס, סיפר: "חשדנו בצוות, לא ידענו אם יש משתפי פעולה נוספים על המטוס. פשוט אמרנו להם שעכשיו אנחנו בשליטה ואנחנו מחליטים מה יקרה פה". בסופו של דבר הצוות הבין את המצב ופנה להרגיע ולנחם את הנוסעים שהם בטוחים.
אינסטינקט, בחירה והרוח האנושית
כשאני מקשיב לסיפורים הללו, אני חווה תחושת השתאות מוכרת כשאני רואה את אחיי הישראלים מתעלים על עצמם ברגעי משבר. יש משהו בתרבות המשותפת שלנו - הרגל שחודד במשך דורות - שיודע איך לעבור משגרת היום-יום לסכנה עזה, ולקחת אחריות הדדית בהרף עין יחיד. הלוואי והיינו יכולים להיות מחצית מזה יעילים כשאיננו עומדים בפני משברים כאלה...
כמובן, למזל היה תפקיד עצום. כל מי שהיה על המטוס יכול היה לסיים את החיים בקלות. אבל המזל הוא לא כל הסיפור. אנשים לקחו אחריות. "סימפוניה" שלמה התרחשה והתפתחה לחלוטין מתוך הרגע. היחידים הללו התעלו כדי לפגוש את המצב המבעית ולקחו אחריות.
זה גרם לי לחשוב עמוקות על מה שבאמת קורה לנו כשאנחנו נדחקים לקצה. האם זה רק אינסטינקט חייתי? או שמא יש כאן משהו מעבר? רג'ואן אמר: "היינו כמו חיות, הגבנו בדרכים שאנחנו אפילו לא מצליחים לזכור כדי להציל את כולם".
המדע מספר לנו כשטרור מכה בגובה 30,000 רגל, אזעקת ההישרדות של המוח שלך נדלקת באופן מיידי. אין זמן לשבת, לאסוף נתונים או לשקול את האפשרויות כמו במשחק שחמט. מכת האדרנלין היא אוטומטית.
אינסטינקט חייתי לבדו גורם לך לרצות לקפוא, לברוח או להיכנס לפאניקה. אבל מה שקרה בתא הנוסעים הזה היה משהו מעבר לכך, לדעתי. היו שם אנשים - אנשים רבים - שלקחו את אדרנלין ההישרדות הגולמי הזה ותיעלו אותו למטרה, לדאגה ולאומץ. והם תיקשרו ושיתפו פעולה זה עם זה למען מטרה משותפת - לחיות ולא למות.
ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר הנודע, ניצול השואה ומפתח הלוגותרפיה, דיבר על כך בהרחבה: בין ההלם של מה שקורה לנו לבין הדרך שבה אנחנו מגיבים, ישנו מרווח קטן. במרווח הזה, יש לנו את הבחירה להחליט מי אנחנו עומדים להיות. פרנקל דיבר על "השאיפה למשמעות" כעל משהו מוחשי מאוד, אמיתי מאוד - רחוק מלהיות מושג אינטלקטואלי יבש. משמעות היא "של הרגע", וכאן הייתה משמעות בהופעתה הברורה והמבעיתה ביותר שלא ניתן היה לפרש אותה באופן מוטעה.
האינסטינקט סיפק להם את המנוע, אך הערכים הפנימיים שלהם החזיקו בהגה. ערכים לעיתים קרובות קבורים עמוק בתוכנו, ולעיתים איננו מודעים להם כלל. נדרש הזרז של אירועי החיים כדי להוציא אל הפועל את מה שהוא הקיים, העוצמתי והמשמעותי ביותר מבחינה קיומית.
האם אנחנו באמת יכולים להתכונן?
אף אחד מאיתנו לא יכול לתרגל כיצד נגיב אם האדמה תישמט תחת רגלינו מחר. איננו יכולים לכתוב לזה תסריט, ואמן שלא נדע לעולם מצבים מסוכנים שכאלה.
אבל אני באמת מאמין שאנחנו בונים את הקרקע לרגעים הללו בכל יום ויום. הדרך שבה אנחנו מגיבים במשבר היא לא משהו שאנחנו ממציאים במקום; היא נובעת מהדרך שבה אנחנו חיים כשהדברים שקטים. היא נבנית מבחירות קטנות ויומיומיות שאנו עושים לשים לב, לדאוג לאדם שלצידנו, ולבחור באחריות על פני העלמת עין.
כשקורה הבלתי צפוי, אנחנו לא הופכים פתאום לאדם חדש. אנחנו נשענים חזרה על העמדה הפנימית שבנינו לאורך כל הדרך.
לחיות על הקצה
מה שקרה בטיסת Flydubai ההיא היה קיצוני. אבל במידה מסוימת, זהו מראה לחיים שכולנו חיים.
האמת היא, שאנחנו תמיד חיים על קצה העולם. שיחת טלפון, רמזור, מפגש אקראי עם זר, ביקור אצל הרופא או תפנית פתאומית של אירועים יכולים להפשיט מאיתנו את השגרה הנינוחה בתוך שנייה. החיים הם שינוי, שינוי הוא לא רק חלק מהחיים, הוא עצם מהות החיים - אנחנו פשוט לא תמיד מזהים את זה עד שזה "פוגע לנו בפרצוף".
החיים כל כך יקרים באופן שעוצר נשימה
אנחנו חיים על חוד התער בין להיות כאן לבין לא להיות כאן. טיסת Flydubai 1073 היא אירוע קיצוני ומבעית שהסתיים בדרך ניסית שבה גיבורים רבים הצילו את חייהם של לפחות 173 בני אדם. ועם ה"נס" הזה אנחנו יכולים ללמוד הרבה על מי שאנחנו ומי שאנחנו יכולים להיות בחיינו - אפילו על הקצה.
הידיעה עד כמה הכל שביר אינה ממלאת אותי בפחד. היא מעירה אותי. היא גורמת לי לרצות לעזוב את השטויות, לאהוב קצת יותר עמוק, לבחור בחיים מתוך תקווה רדיקלית, ולמצות את המיטב מהמתנה המדהימה הזו שניתנה לנו.
לחיות ולאהוב את החיים שלנו. כל דקה מתוכם. בהודיה ובתקווה עמוקה. אנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו.
Comments