לא תמיד יש לנו את הפריווילגיה להגיד ש"כרגע אנחנו בתוך האירוע...חקירות ומסקנות אחר-כך". ברור שתהליכים משמעותיים בחיי האדם, המשפחה, הקהילה, החברה ואפילו העולם, לוקחים זמן, דורשים ריחוק מסוים מרצף האירועים על מנת ליצור הבנה עמוקה לגבי משמעותם והשפעתם.
אך בעידן שלנו של תקשורת מיידית ומדיה חברתית פרועה וחסרת גבולות ושליטה פשוט אין לנו יכולת לנקוט בגישה הזאת, ובלתי-אפשרי "לשבת בצד" ולחכות ל"סוף". מי בכלל יודע מה יהיה ב"סוף" כאשר נדמה שכל יום רק מוליד יותר "התחלה" מאשר "סוף", האירועים מתגלגלים, מרבית המידע על מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים נבצר מאיתנו. אך בכל זאת, אחרי כל לילה יש בוקר, קמים ליום חדש ומנסים "לעשות סדר" בעולם שמזמן משדר שגם הסדר הוא פריווילגיה שאין לנו אותה.
החלטתי להעלות על הנייר מחשבות ותגובות האישיות שלי, מבלי להתחשב למי מתאים לשמוע, עד כמה ובאיזה היקף. ברגעים אלה אין לי מושג אם אפרסם את הדברים האלה, היכן אפרסם אותם ולשם מה. ייתכן ולפעמים חשוב לאדם לנסח את הדברים לעצמו ולתת ל"שביל להוביל". ברור שדברי מושפעים מהיותי דור שני לשואה, מעצם זה שלאחרונה סיימתי כתיבת דוקטורט בנושא של "רפלקציות של דור שני לשואה במחציתי השנייה של חייו על ניסיון חייו". במשך שלוש שנים זכיתי לראיין 41 ילדים של שורדי שואה בגילאי 50-80 מ 11 ארצות ולהתוודע למקורות רבים בנושא מכל העולם.
אני מודע שאני עדיין מושפע עמוקות מההתנגדות של נשיא של אותו מוסד בחו"ל שבו למדתי, נשיא שסירב לקבל את הדוקטורט (למרות השבחים שנתן על איכות העבודה עצמה) מפאת אי התייחסותי להרג שישראל עושה בעזה שלדעתו "נגרם מטראומת השואה של היהודים תחת הנאצים". הדוקטורט התקבל בסבב שני לאחר שהורתי לכתוב פרק נוסף על "מדוכאים ומדכאים" (הוראה שראיתי כהשפלה במהותה) ולזכות בתואר ב"רוב קולות" של הוועדה (הנשיא המשיך להתנגד). החוויה הזאת טלטלה אותי קשות, גם היום שכבר עברו יותר משלושה שבועות מסיום הפרשה, לכאורה... מה גם שאני כבר יודע שמה שאמרתי אתמול הוא לא בהכרח מה שאגיד מחר, כי לא רק האירועים מתהווים אבל גם אני- השינוי הוא הקבוע, מה בדיוק הוא השינוי זה כבר נושא אחר...
אסתפק בלהפנות את המעוניינים לצפות בהרצאה מוקלטת באינטנרט של54 דקות שנתן נשיא האוניברסיטה, דר. ג'ים גריסון, שמופץ ביוטיוב, הרצאה שקשה לראותה עד הסוף, ה"יבין יבין", מוזמנים לנסות:
אור לבוקר 28.1- יום לאחר יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
כותרת בחדשות: "מתוך חשש שלימוד הנושא יעורר חרדה בקרב התלמידים על רקע אירועי הטבח ב-7 באוקטובר, הוחלט לבחון אם להשאיר אותו כפרק בחירה בלבד."
הכותרת הכתה בי ישירות בין העיניים במקביל לבוקס ישירות לבטן: מה גם כאן עושים "עדכון" של ההיסטוריה? לקח לי קצת זמן להבין מה הכוונה בדיוק:
"במשרד החינוך הסבירו כי החשש הוא שלימוד על השואה עלול ליצור הצפה של קושי וחרדה בקרב התלמידים בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר...בעקבות הטבח האכזרי ב-7 באוקטובר, התקבלו פניות רבות מאנשי מקצוע ומהורים על כך שהעיסוק בשואה מעורר קושי רגשי ונפשי עצום בקרב התלמידים", נמסר. במשרד הבהירו כי ההנחיה תקפה לשנת תשפ"ד בלבד, "לאור הסמיכות לאירועי ה-7 באוקטובר", וכי הפרק של השואה יישאר בבחינה אך לא יהיה חובה."
האם מדינת ישראל שוב מתחרפנת? אולי פה מתגלה הזרע שלא תמיד הבננו אותו כעם וכמדינה: מהו לקח השואה עבורנו ועבור הדורות הבאים? האם ה"חשיבות" של השואה היא כ"קרדום לחפור בו", להוות גורם מאיים ומפחיד את ילדנו שידעו כי "אין לנו ארץ אחרת" ו"כל העולם נגדנו", ועכשיו כשיש לנו "תחליף לאימה" צריך "להוריד את הווליום של השואה" על מנת לא לגרום להצפת יתר? עצם הבקשה, לדעתי, מגלה עד כמה נושא השואה לא מוטמע כראוי אבל מצטייר כ"כלי חינוכי" להרביץ תורה ותפישה לנוער. עלוב ומסוכן.
אני נזכר בדבריו של פרופ. יהודה אלקנה ז"ל, איש חינוך משכמו ומעלה ושורד שואה שהזהיר עוד ב 1988:
"בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלסטינים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי... ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי... איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן... מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת." (יהודה אלקנה, בזכות השכחה, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2012).
עצם הרעיון "להפסיק לדבר יותר מדי על השואה" מצביע שגם המורים בישראל לא מנסים לרדת לעומקם של דברים ומשתמשים בנושא ה"שואה" בצורה מגמתית. הלא שמענו פעם אחר פעם על חוסר הסכמה לגבי המסעות לפולין- האם אנחנו לא שוב בנקודה הזאת? אני אישית הייתי מאוד גאה בנסיעה של שני ילדי לפולין בתיכון, אבי שורד השואה שאיבד את כל משפחתו חוץ מאחות אחת, כתב מכתבים אישיים לכל נכד לציון המסע ההיסטורי הזה. אבל אף פעם, אף פעם לא קניתי את הסיפור של הלאומנות הקיצונית כלקח של השואה ולא הנחלתי זאת לילדיי...
השואה הוא אירוע קטסטרופלי ללא תקדים ביהדות- ואפילו באנושות כולה- (המילה ביידיש היא כמובן "חורבן", פשוטה כמשמעה), והרעיון "להנמיך את חשיבותה" במערכת החינוך מצביע על בורות, שטחיות ורמה נמוכה של המורים, צר לי לאומר. הם כנראה רואים את השואה מבעד לפילטר של "איום קיומי=ציונות", ואם כבר יש איום קיומי מולנו בשביל מה לחזור 80 שנה ל"איום ההוא"? אל לנו, חס וחלילה, לתת לנושא השואה להיות "קלף מיקוח" במערכת החינוך יותר ממה שהוא כבר. כל פעם שהגישה הזאת מבצבצת החוצה, ההשלכות הן לא רק על ילדי ישראל אלא משודרות ליהדות העולם, ולהבדיל, גם לאנטי-ישראלים והאנטישמיים (הם לא בהכרח אותה קבוצה) הרבים היוצאים מכל החורים היום. אם אנחנו לא נהייה זהירים במסרים שלנו אז איפה יש לנו זכות מוסרית להלין על אחרים שהם בוודאי מבינים וחשים הרבה פחות?
מה בכל זאת "שואה" ב7 באוקטובר?
אני נמנה עם האנשים שלא מתביישים או נמנעים מלהשתמש במושג "שואה" ל 7 באוקטובר ואני לא חושב שצריך לבקש מאחרים להימנע מזאת. אני חושב שהבעיה הגדולה היא בבלבול התחומים, שגם הממשלה שלנו שותפה בזה ביודעין...כל בר דעת מבין שמבחינה היסטורית השואה היא אירוע ללא תקדים, בסדר גודל אחר, על פני 12 שנים עם 6 מיליון נרצחים. כל אדם שמנסה להשוות את האירועים ברמה הזאת עושה עוול לכולם, משטח את השואה בצורה מזעזעת וגם מייחס ל7 באוקטובר אלמנטים שאינם קשורים כלל. עצם החשיבה של השוואה כאן היא לא ראויה, ואני חושב שרוב האנשים מבינים את זה בלי הרבה הסברים.
אך מצד שני, ברובד הפסיכולוגי, האישי, הפילוסופי העמוק יש בין האירועים אלמנטים דומים ומפחידים. כאן אני סבור שאנשים רבים לא ממש נתנו את הדעת. ה7 באוקטובר "הזכיר שואה" ברמת חוסר-הביטחון הקיומי העמוק של אנשים רבים, הכולל דור שני ושלישי בתוכם. זה לא משנה אם יש הקבלה לאירועים או לא ברמת התחושות גם אני הרגשתי את עצמי מטולטל באירועים האלה. זה גרם לי לצאת ליצור את הסרטון הזה של שלוש וחצי דקות עם עורכת וידיאו שהתנדבה לעזור:
Carrying our Parents’ Legacy: Second-Generation Holocaust Survivors and the Hamas Massacres.
ה7-10, ולו רק ב 24-48 שעות הראשונות היתה "שואה לכל דבר" לאותם יישובים ואזורים, כפי שחיים ילין, תושב בארי, כינה אותה:" אני מבין שהמילה ‘שואה' תפוסה...אבל לנו זה היה שואה קהילתית לכל דבר." למה לדעתי כן חשוב לתת מקום לביטוי של ה7 באוקטובר כ"שואה" לאותם אנשים וישובים?
כי באותן שעות ארוכות שם "לא היתה מדינת ישראל". אני אישית הזדעזעתי עד עומק נשמתי לשמוע את פליטי פסטיבל הנובה משוחחים בלחש מתוך מקום הסתר מאולתר מתחת לשיח או בתא שרותי שדה עם דני קושרמרו "לייב" בטלויזיה כשהמרצחים מסתובבים סביבם...לסיפורים של משפחות שלמות נרצחות בדם קר מחובקים בממ"ד...בילדים שנסתרים בתוך ארון, מתחת למיטה...כשאמא מוסרת את ילדיה לבעלה לפני שהיא נלקחת לשבי בעזה...עוד, ועוד...חוסר האונים המשווע, סדר גודל של פוגרום על אזרחים חפים מפשע, אי היכולת לעצור את הטבח לאורך שעות רבות (כשהיינו אנו הצופים בעלטה תקשורתית אמיתית על מה שמתרחש שם)...
האם כל הדימויים האלה לא מעלים את זיכרון הפסיכולוגי של השואה אצל רבים מאוד מאיתנו, בן אם הורינו\סבינו עברו את זה או בין אם פשוט שנים של מחשבות, סיפורים, חיפושים וחינוך לא יצר אצלנו "דימוי של השואה בתוכנו"...למה אין מקום ראוי לקרוא גם לזה "שואה"?
ישנה עובדה שלתדהמתי נסתרת מעין הציבור הישראלי וצריך להציפה, לדעתי. במלחמת השחרור, המלחמה הנוראית והארוכה מכל בהיסטוריה של מדינת ישראל, נהרגו כ 6000 איש. כמה מאיתנו יודעים שמתוכם היו כ915 אזרחים, בכל המלחמה שערכה כ 16 חודשים- ב7.10, למרות שהמספר לא ממש סופי וידוע, נרצחו כמעט אותו מספר אזרחים (יתר ההרוגים\נרצחים היו חיילים)...ביום אחד בלבד!!! האלמנט ה"שואתי" הוא גם כאן, בעובדה שנרצחו אזרחים ללא מגן, האם אין אסוציאציה יותר מוחשית מחוסר האונים כשאנו חושבים על השואה? צריך להגיד את זה בפה מלא- מבלי לשטח את השואה, חס וחלילה, במאומה- ב7.10 נזכרנו בשואה ולא בכדי נזכרנו בה. היא היא המסר שחדר עמוק בתוכנו, ואנו כדור שני יותר מכולם.
דר. מיכה גודמן, איש חכם ומעמיק כתב את זה בצורה נפלאה לדעתי: " 7 באוקטובר 2023 הוא החור השחור של ההיסטוריה הישראלית. במשך כיממה, באזור שבין זיקים לחולית, בחבל הארץ שאותו כינינו "עוטף עזה", מדינת ישראל לא היתה קיימת. לא היה מודיעין שיספק התרעה, לא היו כוחות ביטחון שיספקו הגנה, לא היתה מדינה שתעמוד בייעודה. מבחינה פורמלית, "טבח שמחת תורה" התרחש בתוך הגבולות של מדינת ישראל, אבל מדינת ישראל לא היתה שם. מבחינה פורמלית, "טבח שמחת תורה" התרחש אחרי 1948, בתקופה שבה ליהודים יש מקלט בטוח, אבל באותו היום - הם היו בגלות.
החור השחור של ההיסטוריה הישראלית הוא רגע של ואקום. ואקום של ריבונות שמתרחש בזמן ובמרחב שבהם יש מדינה ויש ריבונות. היממה הזאת שינתה אותנו. אנחנו כבר לא אותם האנשים, ואנחנו כבר לא אותה המדינה. היא שינתה אותנו כי פגשנו פנים אל פנים בהיסטוריה היהודית."
אני לא אפרט כאן יותר מדי על מה שלמדתי במחקר שעשיתי על דור שני, חלק כבר ידוע ולעוס אבל למדתי דברים מעניינים מאוד שכן רלוונטיים גם כאן. יש לנו מקום, יש לנו תפקיד אבל הוא ברובד מאוד אישי, כל אחד עם עצמו. אני קורא לזה החיפוש העמוק למשמעות שראיתי אצל אחוז ניכר מ-41 המרואיינים שלי, כל אחד בדרכו\ה הוא\היא. אנחנו כילדים של אנשים שאיבדו את כל עולמם באירוע המכונן של היהדות המודרנית עומדים בצומת מאוד מסוימת, רבת-חשיבות בעיני. אנחנו, במחצית השניה של חיינו, חייבים לא רק להיות ממשיכי העדות של הורינו, אלא גם ממחנכי נכדנו. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו, לא מדינה, לא רב, לא פעיל חברתי ולא היסטוריון. אנחנו, שלקחנו את האחריות לספר את הסיפור נמצאים בצומת שנדרשים לא רק לספר אלא גם להאיר את האור למען הדורות הבאים. לחפש ולמצוא את האור בין חושך לחושך.
===================================================================
רוני דוניץ, Phd
בעל וותק של מעל 20 שנים בתחום האימון האישי, בדרגת "מאמן-בכיר" של לשכת המאמנים בישראל, בוגר לימודים מתקדמים בלוגותרפיה- (טיפול מבוסס-משמעות), תורתו של ויקטור פרנקל, "אדם מחפש משמעות", בין היתר. מנחה קבוצות וותיק בגישת "מאסטרמיינד" ("שילוב מוחות"), ובעל הכשרה ב "סטוריטליניג", עם התמחות בהנחיית "סיפורי חיים". בעל תואר שני בתחום הניהול הבינלאומי. לאחרונה סיים את עבודת הדוקטורט שלו בתחום הפילוסופיה בנושא "לימודי תבונה" בכתיבת תיזה, "דור שני לשואה, במחצית השנייה של חייו, מסתכל אחורה על נסיון חייו".